אגלי טל סא

[ודברים אלו כתבו התוס' בשבת ליישב הקושיא דאי בלא השרישו מה ולא לענין מעשרות] מבואר דבלא השרישו איירי ואעפ"כ אוסרין הגפנים ולא אמרינן כמנח בכדא. אלא להיתר עצמם כיון שהם כמו שהיו בתחלה. ומ"מ אוסרין הגפנים שהרי עובר על לאו דלא תזרע תיכף בשעת זריעה כמבואר בסה"ח פ' כי תצא [ועי' בדברינו לעיל במלא"ז] ואף דבלא השרישו מיירי מ"מ דוקא בטמן אגודה דגלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשתם שאם הי' רוצה בהשרשה אפי' לא השרישו אסור כמ"ש התוס' בשבת וז"ל ודוקא הטומן אבל במתכוין לזריעה חושש משום כולם. וס"ל לירוש' כיון דבידים טמן בעינן גלוי דעת דלהטמין נתכוין ולא לנטיעה ומ"מ בהשרישו הוי זריעה וחושש משום כולם דלא עדיף מהא דפ"ה דמעשרות משנה ב' נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי הן כנטועין בשדה. והתם דממילא ודאי לא ניחא לי' ודינו כטומן אגודה דגלי דעתי', ואעפ"כ אם השרישו חייב במעשרות. כנ"ל לפרש דעת הר"ש והרא"ש ושיטה אחת היא עם התוס' בשבת:

(ח) והרמב"ן בחי' לשבת דעתו ג"כ דוקא בלא אשרוש ודוקא טומן שאינו מתכוין לזריעה. אך משמע מדבריו שם דהא דטמן אגודה יש בו טעם אחר מלבד מה שמעשיו מוכיחין שאינו רוצה בהשרשה עוד יש בו טעם מחמת שאינו דרך זריעה. ולשיטתו ג' בעינן להתירא לא אשרוש ולא נתכוין לזריעה ואגודה שלא כדרך זריעה ומ"ש שם בחי' רמב"ן ומיהו בשבת דווקא בלא אשרוש. תיבת בשבת ט"ס שהרי מבואר שם בכל דבריו דכל המשנה בדלא אשרוש:

(ט) אבל הרשב"א והר"ן כתבו דבהשרישו מיירי ואעפ"כ כיון דאגודה טמן אין זו זריעה ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא. ומתני' לצדדין דמעשר ע"כ בשהשרישו ונתיר שאם לא נתוספו אפי' זרען לשם זריעה גמורה אינו חושש משום מעשר. אלא ודאי כי קתני ולא משום מעשר בשהשרישו ונתוספו איצטרך [ולא ס"ל שנתוספו בתלוש] וכי קתני ניטלין בשבת ע"כ בשלא השרישו דאי השרישו הרי עוקר דבר מגידולו וכ"כ הר"ן בפי' הלכות דאפי' אשרוש אינו חושש משום כלאים מעשר ושביעית אך הא דניטלין בשבת דוקא לא השרישו. דאי השרישו הרי עוקר דבר מגידולו:

(י) ונראה לדעת הר"ן בטמן אגודה אם השריש ונטל בשבת אינו חייב חטאת כיון דלאו זריעה לכלאים מעשר ושביעית וכהא דירוש' פ"ה דמעשרות משנה ב' ר"י בשם ר"י ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהם בשבת פטור. ור"ל פליג עלה ואמר מה ענין שבת למעשרות. והלכה כר"י לגבי ר"ל. דשבת ומעשרות שוין. וע"כ גם בטומן אגודה ומכוסין כיון דלענין כלאים ומעשרות לאו זריעה הוא הנוטל מהן בשבת פטור רק צ"ל בלא השרישו דאל"כ הי' אסור לכתחילה דר"י אמר פטור אבל אסור. אבל לדעת התוס' כיון דבהשרישו חושש משום כולן גם בשבת חייב. אך במקצת אמהות מגולין דאפי' בהשרישו אינו חושש משום מעשרות כו' גם בשבת פטור והיינו הא דירושלמי בערימה של בצלים שהשרישו הואיל ומגולים ואינו רוצה בהשרשתן פטור:

(יא) ומבואר בכל הנ"ל דיש חילוק בין רוצה בהשרשתן או לא בטומן אגודה לרשב"א ור"ן ובמקצת אמהות מגולין לכל הפוסקים שאם אינו רוצה בהשרשתן הנוטל מהם בשבת פטור. וזה מה שרצינו לבאר:

(יב) ולפי מה שביארנו שאפי' השריש ומקצת האמהות מגולין הנוטל מהם בשבת פטור יש לפרש הא דניטלין בשבת משום דהשרשה הוא למטה תחת הקרקע וכשנוטל אינו יודע אם השריש והוי ספיקא דרבנן וא"צ לדחוק לצדדין קתני ומיושב קושית התוס' על רב האי והא בלא השרישו איירי מדניטלין בשבת. ולר"ל בירושלמי דלענין שבת חייב. י"ל משום דהפר"ח סי' ק"י הוכיח מר"ל ר"פ יוה"כ דספיקא דאוריית' מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא. וכיון דמה"ת לקולא. אף אם ימצא מחובר לא עביד איסור דאורייתא בשוגג דמדאורייתא מתעסק בהיתר הוא ומתעסק במידי דלאו הנאה פטור. ועי' תוס' שבת ע"ב:

בד"ה נתכוין. ואין איסור אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. לזה העירני קצת בני ר' שמואל נ"י. ואף שדעת רעק"א בתשו' סי' ס"ח דמתעסק דפטור מ"מ נעשה עבירה בשוגג אלא דממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן וכתב ע"ז שהוא דבר חדש. אני אומר החדש אסור מה"ת. ושנים שעשאו הוי תיובתי' דאמעוט מבעשותה דכתיב גבי קרבן ומ"מ אינו אלא שבות כמ"ש הרמב"ם. ורש"י ותוס' והרא"ש עירובין ל"ג:

בה (א) אבל כשלא השרישו. הנה בתוס' מכילתין נ':

בד"ה הטומן לפת. ע"כ בלא השרישו מדניטלין בשבת והא דצ"ל ואינו חושש משום מעשר משום דרגילות שמתוספין מחמת לחלוחית הקרקע כמו בצלים שמוסיפין אפי' כשמונחין בחלון ועל התוספת אמרי' דלא בעי עשורי ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין חושש משום כולן. ונראה פשוט דקאי אהא דאמר הברייתא אינו חושש לכלאים מעשר שביעית קאמרי התוס' דבמתכוין חושש אבל הא דניטלין בשבת הוא בכל ענין כהא דפ' כירה דף מ"ה. בעא מיני' ריש לקיש מר' יוחנן חיטין שזרען בקרקע וביצה שתחת התרנגולת מהו כי לית לי' לר"ש מוקצה כו' היכי דדחי בידים אית לי' מוקצה או דלמא ל"ש. א"ל ל"ש. הרי דאפי' בזריעה גמורה לא מיבעיא לי' לאסור רק משום מוקצה (ור"י פשיט לי' דאין מוקצה]. ואף שבחידושי רמב"ן כ' וז"ל מיהו בשבת דוקא בלא אשרוש דכיון דמעשיו מוכיחין עליו דאינו רוצה בהשרשתן ועדיין אין מחוברין מותר אבל נתכוין לזריעה לעולם אסור עכ"ל כבר כתבנו לעיל ס"ק כ"ד דע"כ תיבת "בשבת" ט"ס עיי"ש:

(ב) אך ראיתי להב"י סי' של"ו שהביא דברי התוספות אלו משמע מדבריו דגם בשבת אסור ליטלן אם נתכוין לזריעה וכ"כ בש"ע להדיא. ונראה דהיינו טעמא שהרי כתבו התוס' דהא דאיצטריך לומר ולא משום מעשר היינו משום שמתוספין מחמת לחלוחית הקרקע ואם הי' מתכוין לזריעה הי' חושש משום מעשר אף שלא השרישו וע"כ דנחשב זריעה משום האי תוספת דאי לא הי' נחשב זריעה רק משום שראוי להשתרש אחר כך א"כ הזריעה לחוד ומה שנתוסף קודם השרשה לחוד. ולמה יתחייב במעשר. וע"כ משום התוספות לחוד הוי זריעה ממילא בשנוטלן הוי תולש:

(ג) שוב ראיתי להמג"א סי' שי"א ס"ק כ"ב הקשה על המחבר כך ובס' נתיב חיים תירץ כמ"ש. (רק שלא בירר הדברים כ"כ]. ובחידושי רעק"א כתב על המג"א דמתוס' מוכח כן במ"ש דמשמע לי' דמשום שבת נמי נקט קצתו מגולה מדלא תני בהדיא וניטלין בשבת אפי' מכוסין וש"מ דאתי כרבנן. וקשה הא בלא"ה צריך מגולין דלא להוי כזרוע אע"כ דלענין שבת כל שאינו נשרש לא הוי כזרוע