אגלי טל נט

(ג) והנה ראיתי בשסי"ן החדשים ביאור התוספתא דעוקצין לחכם רד"ל שהעיר מתוס' סוכה שכתבו דהנפשח מאילן ומעורה בק יפה ואינו יכול לחיות חשוב תלוש ומותר לסכך בו והביאו מדקיי"ל כחכמים דמטמאים הפירות שביחור. ואם איתא דרק לענין ט"א חשוב תלוש אבל לענין שבת חשוב כמחובר. א"כ מנ"ל לדמות פסול מחובר לסכך לטומאת אוכלין ולא לשבת. ויפה העיר. אך מה שתי' בזה דשאני שבת דכתבו התוס' שבועות מ"ג דלענין שבת לא אמרינן כל העומד לבצור כבצורות דמיין דגמרינן מסממנין שבמשכן שהי' קצירתן לאחר שעומדין ליקצר הרי דאף שבישלו כל צרכן ואינו יונק מקרקע חשוב כמחובר עכ"ד:

(ד) וליתא מתרי טעמי' הא' דלענין שבת דחשוב כמחובר יליף בש"ס מדאינו מטמא טומאת נבילות. והאי לימוד שייך גם לענין מחובר דסוכה. ועוד דתאנים שצמקו באיביהן לאו היינו עומדין ליקצר. דאף דתבואה משהין במחובר עד שיתיבש ולשון המשנה בכלאים מ"ז פ"ז תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבישלו כל צרכן היינו שיעור היבשות שצריך במחובר אבל אח"כ עוד משהין התבואה אחר קצירה וכן תאנים מיבשין אותן בשדה להיות גרוגרות. ותאנים שצמקו הוא יותר מבישלו כל צרכן. ובישלו כל צרכן ועומד ליקצר אף לענין טומאת אוכלין חשוב מחובר:

(ה) וראי' מתשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' תס"ז דהא דאמרינן בפ' כ"ש [גבי המפריש תרומת חמץ בפסח ד"ה אינה קדושה דכתיב תתן לו ולא לאורו ומותיב עלה מדתנן אם תרם מטמאה על טהורה תרומתו תרומה. ומשני התם הי' לה שעת הכושר הכא לא הי' לה שעת הכושר] ה"ד דאחמיץ במחובר כשנתבשל לגמרי במחובר ואין צריך כלל ליניקה וכל שנתיבש לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיין ומקבלת חימוץ אם ירדו עלי' גשמים עכ"ל. וק"ל דא"כ גבי טומא' נמי משכחת לה שנטמא במחובר לאחר שיבשה לגמרי כהא דחולין תאנים ש מקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין. ואם כוונת הש"ס דהתם מיירי שנטמא בתלוש היה לו לש"ס לומר התם בשהיתה להם שעת הכושר. אבל לשון התם היתה כו' משמע שלעולם כן הוא. (שוב מצאתי שהקשה כן בסוף ספר מעיל צדקה] ובאמת שזה אינו דקדוק כל כך שהרי אמר נמי הכא לא הי' לה שעת הכושר אף שהוא רק באופן אחד שהחמיץ במחובר. ועוד דהר"ש והרא"ש במס' תרומות והתוס' במנחות כ"ה:

כתבו דבתרם מן הטמאה נמי אם תלשן אדם טמא ועדיין משקה טופח עליהן הרי לא הי' להן שעת הכושר ואין תרומתו תרומה. אך מהם יש ראי' למה הוצרכו ציור חדש ולא באופן דאמר בש"ס גבי חמץ דאחמיץ במחובר. והיינו לאחר שנתיבש. ה"נ באופן זה שנטמא במחובר. אלא ודאי האי דאחמיץ במחובר היינו לאחר שנתיבש מה שצריך להתיבש במחובר ועדיין חשוב לח נגד תאנים שצמקו דצמקו הוי יבש טפי ונתבשל כל צורכו אפי' טומאת אוכלין אינו מטמא:

(ו) עוד ראי' מחלות דבש ב"ב ס"ו. לר"א דאמר אינה מקבלת טומאה במקומה ויליף לה מקרא דכתיב ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת ויליף נמי מינה דחשוב מחובר לענין שלא יטמא טומאת אוכלין ואי אמרת דכשבישל כל צורכו חשוב תלוש לענין טומאת אוכלין דיו לדבר הבא מן הדין להיות כנדון והרי החלות דבש בישלו כל צורכן ואינם צריכות כלל לכוורת. ואיך יחשבו כמחובר ויער גופה כה"ג חשוב תלוש. אלא ודאי בישלו כל צורכן חשובין מחובר לענין טומאת אוכלין וצמקו הוי יבש טפי מעומדין ליתלש וגדל כל צורכם:

(ז) וא"כ נסתר תירוץ הרד"ל דילפינן צמקו מגדל ובישל כל צרכו. ולהנ"ל אינו דומה דמה לבישל כל צורכו שכן אפי' לענין טומאת אוכלים חשוב מחובר אבל צמקו דחשוב תלוש טפי ומטמא טומאת אוכלין אימא אפי' לענין שבת תלוש הוא. וע"כ לאו מעומדים ליקצר ילפינן רק מנבילה ילפינן מדלא מטמא ט"נ והדרא קושיא לדוכתי' דגם שיחשב מחובר לענין סוכה נילף מנבילה דאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבילה דחשוב מחובר לחי ה"נ יחשב למחובר ויפסל לסכך:

(ח) ונראה לישב דהנה לכאורה לא נדע מקור הדברים מתורה שבכתב דמחובר פסול לסכך ובגמ' יליף מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך דמגרנך ולא גורן עצמו דדבר המקבל טומאה פסול. אבל מנ"ל דמחובר פסול ורש"י פירש דגם מחובר ילפינן מהאי קרא ולא נודע מאין אולי כוונתו מדכתיב באספך תלוש הראוי לאסיפה ואזיל לטעמי' קידושין ס"ב:

בהא דאין תורמין מתלוש על מחובר דכתיב דגנך מידי דמידגן ונאסף בכרי אף דחל שם תרומה אפי' קודם דיגון משנתלש מ"מ בעינן תלוש הראוי לדיגון כמו שביא' הריטב"א שם שיטתו. אך התוס' ורשב"א ושאר מפרשים חולקים על שיטתו שם. ומצאנו לריטב"א כתב דפסול מחובר משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. ואינו מובן דהדלה עלי' את הדלעת הרי עשה מעשה ועוד דא"כ איך שייך לומר קציצתו זו עשייתו שהרי לא נתחדש דבר הכשר בסכך רק מה שמבטל פסול תעשה ולא מן העשוי והרי כ"ז שלא החלטנו שזו הוא עשייתו עדיין יש בו משום ולא מן העשוי ולא עשה כלום. אלא ודאי מחובר פסול אחר יש בו:

(ט) והנראה לי דילפינן מ כתיב מגרנך ולא גורן עצמו וקים להו לרבנן שהטעם משום דמקבל טומאה ומנייהו ילפינן דכל דבר המקבל טומאה פסול ואי מחובר כשר א"כ משכחת לה גורן עצמו שאינו מקבל טומאה בשעה שמחובר. עי"ל עפ"י פי' הרשב"ם ב"ב דדבש בכוורת לר"א אינו מקבל טומאה והרודה ממנו בשבת חייב משום תולש. וכתב רשב"ם בטעם אינו מקבל טומאה משום דהדבש בטל לגבי כוורת. ואינו מובן ל"ל טעם זה שהרי הרודה ממנו חייב חטאת דחשוב לי' מחובר. ומחובר אינו מקבל טומאה. ונראה דרשב"ם ס"ל דזה טעם התורה דמחובר אינו מקבל טומאה משום דבטל אגב הקרקע כיון שיניקתו מן הקרקע. וזה טעם תאנים שצמקו באיביהן דמטמאים ט"א אף דחשובים כמחובר אלא דמ"מ שוב אינם בטילים אל הקרקע שיהי' דינם כקרקע. אבל אם הוא גזה"כ דמחובר אינו מקבל טומאה כיון דלענין שבת דינו כמחובר גם לענין ט"א יחשב כמחובר. אלא ודאי טעמא משום דבטל אגב הקרקע ודינו כמו הקרקע. וכיון שצמקו לא אמרי' כולי האי שיהי' דינו כמו הקרקע. וע"כ מחובר פסול לסכך כיון דחשוב כמו הקרקע ועפר פסול לסכך דאין גידולו מן הארץ [כמבואר ברמב"ם פ"ה במיני מתכות והר"ן פ' הישן גבי כתלים שאינן של עץ דפסולים לסכך לפי שאין גידולם מן הארץ. רק ארץ עצמו וכן בטוש"ע סי' תרכ"ט] וע"כ כל שנפשח דכה"ג מטמא ט"א ע"כ שאין דינו כמו הקרקע ע"כ מסככין בו. וכן לטעם ראשון מדמעט גורן ע"כ מחובר פסול. לא נתמעט אלא מה שאינו מקבל טומאה דבזה הי' המשכחת לסכך בגורן אבל חיבור שאינו מציל מלקבל טומאה לא נתמעט מגורן דאפי' תימא דמחובר זה כשר הא מקבל טומאה. ועי' ריא"ז בשמעתא דסוכה תחת אילן סובר דפסול לסכך בו:

(י) מעתה קם דינא דיחור שנפשח אף שאינו יכול לחיות ובו פירות התולשן בשבת חייב חטאת וכן התולש את היחור עצמו. ועי' בר"ש משאנץ בפרושו לת"כ פ' ויקרא ה' הלכה ו' דמשמע דבאינו יכול לחיות פטור. ויש לחלק משום דבירק אם אינו יכול לחיות סופו להתיבש וליפול: