אגלי טל נז

נקוב ותלוש הוא. אך י"ל דכ"ז שהוא מלוחלח דינו כנקוב ואם לא יתיבש עד לאחר שבת לא יעשה מלאכה בשבת וכשם שבעינן תחלתו וסופו שגגה נבעי תחלתו וסופו בשבת. אך מאן מפיס אם יתיבש בשבת או לא ע"כ נראה למעשה לפסוק כשי' ר"ת בגיטין של חרס בעי נקובה של עץ לא בעי נקובה:

[יב] הקוצר מאילנות שבו. דין זה הוא בירושלמי פ"ק דערלה ומובא במ"ל פ"ב מה' בכורים והכי איתא התם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעים אותו. ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים ע"כ ר' יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב אצל זרעים. ופי' הר"ש בפ"ב דחלה מ"ב פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צ"ז) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת. מפיק לישני' כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת. א"נ דלעת כאילן חשוב. עכ"ל הר"ש. והנה לכאורה כמו דלענין ערלה חשוב מחובר. לענין שבת נמי חשוב מחובר:

אך יש לעיין ולומר דלא דמי דבשלמא גבי ערלה דבאמת לבסוף יעברו השרשים את הכלי ויעשה מחובר ממש. ממילא הו"ל כמחובר מתחלתו משום דסופו לנקב כנקוב דמי. אבל לענין שבת דדבר הנקצר מהאילן שוב לא יהי' מחובר לעולם. ואיך אתה מחשבת ליה מחובר מהשתא משום דסופו להיות מחובר הלא אין סופו להיות מחובר כלל ודמיא להא דכתבו התוס' חגיגה די ד"ה לא. דאף דלגבי ראי' חציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה. מחשיב ליה דאין לו אלא אדון אחד ומיחייב בראיה. מ"מ לגבי קנס מבעי בגיטין אם יש לו קנס או לא משום דיתן לאדוניו אמר רחמנא והאי אדון הוא. דהיינו טעמא דלגבי ראי' משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי. אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא הוה עומד לשחרור עכ"ל. וא"כ ה"נ נימא דבשלמא גבי ערלה כיון דסופו לנקב ולהיות מחובר כמאן דנקוב דמי ומיחשב מחובר מהשתא. אבל לגבי שבת כיון דקצר איגלאי מילתא דלא הוה עומד להיות מחובר. אך זה אינו דגם הכא האילן סופו לנקב ומיחשב מחובר מהשתא. ומה בכך דדבר הנקצר לא יהי' מחובר סוף סוף יתר האילן הוא מחובר. והדבר הנקצר הוא מחובר להאילן ושוב הו"ל קוצר מן המחובר. אך לפי"ז הא דחייב היינו דוקא אם קצר מעט מהאילן אבל היכא דעקר לי' לכל האילן פטור דשוב לא יהי' מחובר לעולם:

[יג] התולש ביד דברים שדרכן בקצירה. רש"י שבת ע"ג:

ד"ה תולש. ורמב"ם פ"ב מה"ש ה"ג תולש הוא תולדה דקוצר. ותולש היינו ביד וקוצר היינו בכלי כ"כ הלח"מ שם ופשוט. וכן פירש"י חולין קל"ז. וכבר נתבאר לעיל סק"ד דתולש דברים שדרכן בתלישה הוא אב מלאכה. והא דתולש הוא רק תולדה היינו בדברים שאין דרכן בתלישה והבאנו ראיות לזה. ונ"ל עוד דממקומו הוא מוכרע מהא דתנא בברייתא פרק כלל גדול ע"ג:

הקוצר הבוצר הגודר המסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן. ופירש"י דהאורה הוא בתאנים. ואיתא בנדרים ס"א דתאנים מיקצצן בידא. והרי ביד מיקרי תולש כנ"ל. ואיך מחשבית לי' לאב מלאכה. אלא ודאי דבדברים שדרכן בתלישה הוי אב והא דתולש הוא תולדה היינו בשאין דרכו בתלישה [ולא דמי להא דבפ' כלל גדול ע"ג:

האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי דאמר רב אשי דאין דרך תלישה בכך ופטור משום דהוי כלאחר יד. דשאני תלישה דמשכחת לי' שהוא ממלאכת קוצר היכא דדרכו בכך והיה במשכן כנ"ל סק"ד אות ב'. ושוב בדברים שדרכן בקצירה הוא תולדה אבל זריקה דלא משכחת לי' בעלמא שיהיה במלאכת קיצר ) )כלל הוי כלאחר יד]:

[יד] וכל העוקר דבר מגידולו וכו'. עד סוף הסעי'. לשון הרמב"ם פרק ח' מה"ש ה"ג:

[טו] שהמנענע את האילן או מרעידו זה נלמד מהירושל' ביצה פ' משילין הלכה ב' דקאמר טעמא דאין עולין באילן משום שמא ישכח וירעיד. ופי' הק"ע שמא ישכח וירעיד האילן להשיר פירותיו. והנה לפי מה שכתבתי לעיל סק"ד וס"ק י"ג דבתולש דברים שדרכן בתלישה הוה אב. יש לכאורה לומר דה"ה המרעיד את האילן שדרכו בכך יהיה אב. אך יש לומר דמאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנקצר רק בהאילן לכן הוי רק תולדה ועיין בדברינו לקמן סק"מ:

[טז] עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג הקרקע וכו'. לעיל סק"ו אות א' העתקנו דברי הג"א וז"ל שם דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע. אם כן משמע אם הפסיקו לגמרי בבגד או בעצים דפסיק יניקתו לגמרי שייך ביה תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל. ואף שהרמב"ם פסק דהמונח על גבי יתידות חשוב כתלוש. אך כבר בררנו היטב דלא קיימא לן כוותי' בהא רק כאידך הראשונים ס"ל דהמונח ע"ג יתידות כמחובר משויא לי' ומדברי הג"א למדנו דבפסיק יניקתו ע"י שהפסיקו בבגד וכו' חשוב תלוש. אם כן במונח ע"ג יתידות והפסיקו כנ"ל הו"ל תולש. [יז] אם לאכילה שיעורו כגרוגרת. רמב"ם פ"ח מה"ש ה"ה: