אגלי טל נו

מרובה דרך הנקב שוב אין יניקת הנוף דרך האויר מרובה הימנו. ולא דמי לעציץ שאינו נקוב דהיניקה מעפר שבתוך העציץ היא מועטת ושוב יניקת הנוף דרך האויר רבין עליו. אך התוס' הוקשה להם כיון דיניקתו מהקרקע דרך אויר מחייבתו במעשר כמו נקב שבעציץ מה חזית דאזלת בתר נקבו ליזיל בתר יניקתו שחוץ לעציץ לפטור. ועכ"פ יהיה טבל וחולין מעורבין זה בזה. וע"ז תרצו בתוס' דמרובה היניקה שדרך הנקב שמחייב הענפים שמחוץ לעציץ. ויניקת הנוף לא מטהר לעיקר. ש"מ שיניקת הנקב שבעציץ הוא יותר מיניקה שחוץ לעציץ דרך האויר:

[ט] בעלי' בעפר המעזיבה חשוב מחובר. בתשו' הרא"ש כלל ב' ס"ד וז"ל ששאלת בכרם הנטוע על הגג ובנין הכרם כך הוא תחלה בנה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקים זה בזה ואח"כ רצפו כולו ברובדין של אבן ומלאו עפר ונטע כרם וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור מן הערלה. תשובה. יראה לי דכל כה"ג חייב בתרומה ובערלה דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בעציץ דאין דרך לזרוע כך ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השרשים יונקין ויתקיימו מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך וכן לענין שבת תנן בפ' המצניע דף צ"ה התולש מעציץ נקוב חייב שאינו נקוב פטור וכן לענין טומא' והכשר חשוב נקוב כמחובר ושאינו נקוב כתלוש משו' דכתי' גבי טומא' על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתלוש הלכך הוי כתלוש לכל מילי. אבל בנידון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף טפי מעציץ נקוב ואפי' לר' שמעון דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד מלענין טומאה בפ' המצניע בסופו מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ והאויר שתחת הגג לא מחשיב לי' כתלוש וגם דרך העולם לזרוע כך כדאי' בפ' הבית והעליה דף קי"ז:

וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדכיפי ועוד תנן בפרק בתרא דמעשרות בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה אלמא חזינן אפי' מפולת שנפל עליו מאליו ובעלי' הוי כנטועין בשדה כ"ש המכוין ליטע בגג דחשוב כמחובר גמור לכל מילי לערלה ולתרומה ולהכשיר ולטומאה והתולש ממנו בשבת חייב עכ"ל. ודברים אלו הם קלורין לעינים לישב בהן קושית התוס' גיטין ז':

דאיתא שם תני חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל ותני אידך כמביא בחוץ לארץ. לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן דתניא עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ חייב במעשר ושביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור. והוקשו בתוס' דמה ענין גט אצל מעשר אטו המביא גט בעלי' בארץ ישראל יחשב כמביא בחוץ לארץ משום דעפר הבא שם מחוץ לארץ פטור ממעשר. ואר"י דלא דמי דעלי' קרקע שתחתי' בת זריעה היא וראוי להתחייב במעשר ושביעית משא"כ בספינה עכ"ל. וק"ל דהא בזמן שהספינה גוששת חייב במעשר אם כן קרקע שתחתיה ראוי להתחייב אם יעבור שם בספינה גבוהה ותהי' גוששת. אך לפי דברי הרא"ש הנ"ל יתיישב קושיית התוס' בטוב טעם דהנה צריך להבין למה יתחייב לומר בפ"נ כו' המביא גט בספינה משום דעפר חו"ל יפטור בו ממעשר ולא נזיל בתר עפר א"י. אך לק"מ שגם עפר א"י הבא בספינה יפטור לר"י מה"ת כיון שאינו יונק מהקרקע רק מהעפר שבספינה ודומה לזורע בעציץ שאינו נקוב דאינו חייב אלא מדרבנן. [שוב מצאתי כן במ"ל פ"ב מהל' בכורים] וחיוב דרבנן יש אפילו הספינה הולכת בחו"ל וזרע בה בעפר ארץ ישראל דהא אין חיוב מצד המקום שאינו יונק מהקרקע רק מצד עפר א"י שבו. וזה הוא אפי' בחו"ל. וזה ניחא בספינה אבל בעלי' יש חילוק בין הזורע בעלי' בא"י בעפר א"י או הזורע בעלי' בחו"ל בעפר א"י דהזורע בעלי' בא"י הא חייב במעשר מה"ת כדברי הרא"ש הנ"ל ולא דמי לזורע בעציץ שאינו נקוב שמטלטל ואינו במקום אחד אבל כשזרע במקום קבוע חייב. אבל בחו"ל פטור מה"ת כיון שאין החיוב אלא מצד הקביעות מקום והמקום הוא חו"ל בשלמא מדרבנן יש לחייב הזורע בחו"ל בעפר א"י דהא הזורע בעציץ שאינו נקוב חייב מדרבנן. ואין החיוב מצד המקום שאינו יונק מהמקום ואין קביעות בדבר שמטלטל ואעפ"כ חייב מצד עפר ארץ ישראל שבו וחיוב זה שייך גם בחו"ל אבל לחייב מדאורייתא דהוא רק מצד הקביעות מקום והמקום חו"ל הוא פטור. וא"כ עלי' זו שם א"י עלי' לחייב מדאורייתא הזורע בה בעפר א"י וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ והוא נכון היטב:

[י] שה"ה הנזרע על גבי כלי גדולה שאינה מטולטלת. זה נלמד מהתשו' הרא"ש שהעתקנו לעיל סק"ט דתלי טעמא דעציץ שאינו נקוב דחשוב תלוש משום דהוא דבר המטלטל משמע דאי לא הוה מטלטל הי' דינו כמו בעלי' דחשוב מחובר שהרי הרמב"ם פרק י"ב מה' ט"מ ה"ב כתב דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ובהשגות הראב"ד שם דה"ה כלי עץ הבאים במדה. ובכ"מ שם שגם הרמב"ם מודה דה"ה כלי עץ עי"ש. וא"כ הוי כמו עלי' ממש:

[יא] וכן הנזרע בעציץ של עץ. הנה בדין עציץ נקוב יש ד' שיטות דעת רש"י דשל חרס לא בעי נקובה ואפי' אינו נקוב דינו כנקוב. ושל עץ הוא דבעי נקובה. ודעת ר"ת בגיטין להיפך של עץ לא בעי נקובה שמתלחלח מן הקרקע. ולדעה זו הסכימו רמב"ן ורשב"א ור"ן בגיטין. דעת ר"ת במנחות דשל עץ לא מהני נקובה ושל חרס מהני נקובה דעת הראב"ד פ"ב מהל' טומאת אוכלין בין של עץ בין של חרס בעי נקיבה. והב"י סי' של"ו כתב שדעת הרא"ש והטור כרש"י והמ"ל פ"ב מהלכות בכורים הוכיח בצדק שדעת הרא"ש והטור כראב"ד ובש"ע פסק לחוש לשיטת רש"י וכן לחוש לשיטת ר"ת בגיטין לא יגביהו אפי' אינו נקוב מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות בין של חרס בין של עץ. ונ"ל שזה לפי שיטתו בב"י שדעת רא"ש וטור כרש"י אבל לפי מה שהוכיח במ"ל כנ"ל הנה רש"י יחיד הוא בשיטתו והכל חולקים עליו והביאו ראיות כנגדו אין לחוש בשל חרס שאינו נקוב בפרט לענין שיהיה אסור להגביהו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות שכבר בררנו שהרמב"ם יחיד בשיטתו והעיקר דאינו אלא מדרבנן ואיך נחוש בדרבנן ליחידאה וזה ברור. והעיקר לתפוס שיטת ר"ת בגיטין שרמב"ן ורשב"א בגיטין מסכימים לזה ואף שהראב"ד והרא"ש והטור סוברים דשניהם בעי נקובה ראוי להחמיר בשל תורה ואף לענין להגביהו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות י"ל שהוא חשש איסור תורה שהרי טעם ר"ת דשל עץ לא בעי נקובה משום שמתלחלח מלחלוחית הקרקע אבל כשמונח ע"ג יתידות ואינו מתלחלח שוב הוי כעציץ שאינו