אגלי טל נד

מפרשי המשנה במס' חלה בנוגעת ממש. אך לדעת רש"י בעירובין ל"ג:

דר' יהודה אית ליה תוך י' קלוטה כמי שהונחה בארץ. שפיר נוכל לפרש גוששת שהיא תוך י' לארץ וכדברי הריטב"א הנ"ל אבל נוגעת ממש בארץ אי אפשר שתהלך:

והנה ברי"ף ספ"ק דשבת בהא דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת כתב הרי"ף איכא מאן דאמר משום איסור תחומין נגעו בה ובזמן שהספינה גוששת שאין המים עמוקים י' שאם עמוקים י' הא אין תחומין למעלה מעשרה. והיינו שקרקעית הספינה בתוך י' לארץ עי"ש. ובפירש"י שסביב הרי"ף. הרי שתוך י' גוששת קרי לי' ומדוקדק האיכא מאן דאמר שכתב בזמן שהספינה גוששת ואין המים עמוקים י'. יש לדקדק למה כתוב לשון כפול דמאחר שכתב שאין המים עמוקים י' למה ליה לכתוב הלשון גוששת אלא וודאי שהוא מפרש האי ספינה גוששת דר' יהודה במס' חלה נמי באין עמוקים י' וכדברי הריטב"א הנ"ל. וע"כ תפס לשון המשנה:

(יח) היוצא לנו מזה דר' יהודה דאמר בזמן שהספינה גוששת להריטב"א וגם דעת האיכא מ"ד שבהרי"ף אף שאין הספינה נוגעת ממש בארץ רק שהיא תוך י' נמי מחייב במעשר שהרי תוך י' נקרא גוששת. וכמ"ש דר"י לשיטתו קלוטה כמי שהונחה דמיא. משא"כ לדידן דאפי' תוך ג' קיי"ל צריך הנחה ע"ג משהו. ולאו כמי שהי' בארץ שאם היה מתגלגל בארץ ממש היה נחשב כמי שהונחה כמ"ש רש"י פ' הזורק ק':

גבי מתגלגל קאמרת מתגלגל לאו כמונח דהיינו מתגלגל באויר אבל מתגלגל בארץ נחשב כמונח וכן כתב רעק"א בספר דרוש וחדוש שזה דעת רש"י וע"כ תוך ג' - וגוששת בארץ ממש אי אפשר שתהלך וע"כ ס"ל לרבנן דלעולם חייב במעשר שיונק מריח הקרקע דרך אויר ואפי' למעלה מי' רק ר' יהודה לשיטתו מפרש דברי ת"ק בתוך י'. ולפי"ז לדידן גם המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר:

לאו כבארץ (יט) והנה לפי' הרמב"ם פ"ב דעוקצין שהעציץ הי' נקוב ואעפ"כ לר"ש מה שחוץ לעציץ הוא כתלוש. וקשה נהי דיניקתו דרך אויר לא חשוב לר"ש מ"מ למה יגרע ממה שבתוך העציץ שלא כנגד הנקב דהוי מחובר לקרקע. וכי משום שיוצא חוץ לעציץ ואין הפסק בינו לקרקע עולם ויונק גם מקרקע עולם דרך אויר יחשב כתלוש. אתמהא. ואי ס"ל לר"ש שאינו יונק כלל דרך אויר יהיה דינו כמו מה שבתוך העציץ שלא כנגד הנקב. ואנהרינהו לעיינין המ"ל פ"ב מה' בכורים שכתב לדעת הרמב"ם. וז"ל ור"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע [דרך אויר] אינו דינו כמחובר אלא כתלוש עי"ש. וא"כ דינו כדין עציץ שאינו נקוב דאף שיונק וגדל לא חשוב זריעה. וע"כ ניחא דמה שבתוך העציץ נקוב כיון שהעציץ מפסיק בינו לקרקע עולם ויניקתו מהעפר שבתוך העציץ מעט הוא. ועיקר יניקתו דרך הנקב מקרקע עולם ממש חשוב מחובר. אבל היוצא חוץ לעציץ שיש לו יניקה רב דרך האויר שאינו נחשב זריעה מבטלת היניקה שדרך האויר את היניקה שדרך הנקב ולא נחשב זריעה. ולת"ק צ"ל או דס"ל שאינו יונק כלל דרך האויר או דס"ל דהיניקה שדרך הנקב מרובה ממה שיונק דרך האויר ולא מבטיל היניקה שדרך הנקב ביניקה שדרך האויר:

(כ) וק"ל מדאמר בפ"ב דגיטין כ"ב. עציץ נקוב שנקבו בארץ ונופו חוץ לארץ אביי אמר בתר נקבו אזלינן. ורבא אמר בתר נופו אזלינן, ומסיק בדאשריש כ"ע לא פליגי כי פליגי בלא אשריש חוץ לנקב. וקי"ל כרבא. וקשה אי ס"ל לת"ק דפ"ב דעוקצין דקיי"ל כוותיה שאינו יונק כלל דרך האויר א"כ הרי כל הגדולין יונקין דרך הנקב ולמה יפטר. ואי משום שהנוף נוטה לחוץ לארץ. מ"ש מאשריש וכן קשה אי ס"ל לת"ק שהיניקה דרך הנקב מרובה. ואין לומר דבאמת ס"ל לת"ק בהא כר"ש דעיקר יניקה הוא דרך האויר וטעמי' דמטהר משום שמחובר למה שבתוך העציץ. ומ"מ עיקר היניקה מודה שהוא דרך האויר ולא זריעה הוא. ליתא דא"כ מאי אריא נופו בחו"ל. אפי' נופו בארץ רק שהוא חוץ לעציץ לבד יפטור כיון שעיקר יניקתו דרך אויר שאינו זריעה והו"ל כדין עציץ שאינו נקוב דפטור. ונסתייעו מזה דעת שאר מפרשים דלכ"ע יונק דרך האויר וזריעה היא וע"כ סבירא ליה לרבא שיניקתו דרך אייר שהוא מגולה לגמרי הוא יותר ממה שיונק דרך נקב העציץ לבד. מלבד זה הרמב"ם הוא יחיד בפי' המשנה דפ"ב דעוקצין וכל המפרשים רש"י בחולין והראב"ד והר"ש והרע"ב דלא כוותי' וממילא דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר:

(כא) ועוד יש להביא ראיה דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר מהא דתנן בפ"ק דערלה משנה ב' הנוטע בספינה חייב בערלה ולא חילק בין ספינה גוששת או לא. ומשמע דהתנא פתם לן כת"ק דר' יהודה דפרק ב' דחלה. ולדעת הרמב"ם דאימתי דר"י הוא לפרש. ולד"ה אינו חייב אלא בגוששת א"כ מתני' מני. ובאמת קושיא זו קשה גם לשיטת התוס' דהתנא דמתני' ס"ל דהאימתי דר"י גם בכאן הוא לפרש א"כ מתני' דערלה מני. רק לדעת הר"ש ניחא שכתב דהברייתא מגלה על המשנה שר"י בא כאן לחלוק:

(כב) וראיתי להמ"ל פ"ב מה' בכורים שכתב על הירושלמי דהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה משום שהשרשים מפעפעין אותו שהוא כנקוב אצל האילן שאין כ"ח עומד בפני השרשים. שהירושלמי למד זה מהמתני' דהנוטע בספינה דקשה ליה להירושלמי דהא בעינן גוששת ולמד מזה שעד כאן לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות לא בעינן גוששת ולמד מזה דאע"ג דגבי זרעים בעינן נקובה. באילנות לא בעינן נקובה. וכתב ע"ז שהוא כפתור ופרח. ושותא דמר לא ידענא דהא טעם הירושלמי שחילק בין זרעים לאילנות מפורש בהירושלמי משום שהשרשים מפעפעים ונוקבים החרס. ומה יועיל זה לענין שלא להצריך גוששת הא טעמא דאינה גוששת פטור משום דיש הפסק בינו לבין הקרקע ואף אם יעברו השרשים דרך החרס אכתי לא יהי' נוגע בארץ. ואם היה הספינה סמוכה לקרקע היה אפשר לומר שיעברו השרשים עד הקרקע אבל אם הספינה מהלכת כדרכה במים עמוקים הרבה שאי אפשר שיגעו השרשים עד הקרקע מאי איכא למימר. ואולי יש לחלק בין מעשר לערלה כמו שחילק בירושלמי לענין נוטע בבית דחייב בערלה אף דפטור ממעשר משום דגבי ערלה כתיב ארץ ובית נמי ארץ הוא אבל גבי מעשר כתיב שדה. וע"כ יש לומר דדוקא לענין מעשר בעינן נוגע בקרקע דאויר. לאו שדה הוא משא"כ לענין ערלה דאויר נמי ארץ הוא:

(כג) אך קשה שהרי גם בשבת המונח ע"ג יתידות חשוב תלוש לדעת הרמב"ם. ואולי י"ל גם בזה משום דבעינן דומה לסממנין שבמשכן שנזרע בשדה. ואכתי קשה דא"כ לענין הכשר זרעים דלא כתיב ביה שדה אלא זרע זרוע אשר יזרע שוב יהי' חשוב המונח ע"ג יתידות כמחובר. וכן הוא באמת בתוספתא דעוקצין המונח על גבי יתידות חשוב כמחובר לענין הכשר. ויקשה לי על הרמב"ם למה לא הביא תוספתא זו בהלכותיו. ומשמע דלטעמיה אזיל דפסיק דהמונח ע"ג יתידות חשוב תלוש. והתוספתא אתיא כברייתא דגיטין דאימתי דר"י לחלוק וכנ"ל. באריכות. אך להנ"ל גם תנא דמתני' מודה לענין הכשר דחשוב כמחובר. ולמה לא העתיק הרמב"ם התוספתא זו אלא ודאי גם לענין הכשר סבירא לי' להרמב"ם דחשוב תלוש. והדרא קושיא