אגלי טל נג

דהמונח ע"ג יתידות כמחובר ור"י לחלוק בא וכל הברייתות בשיטה אחת. אבל על המשנה ק"ל דהא תנא דמתני' ס"ל פ"ב דחלה דר"י לפרש. ואף ת"ק מודה דכשאין הספינה גוששת פטור ממעשר משום דיש הפסק בינה לקרקע. וה"ה המונח ע"ג יתידות דתלוש הוא הרי דאינו יונק דרך אויר. ע"כ מוכרת לפרש המשנה באופן אחר:

(ח) ובהיות כן יש לתמוה על הב"י ח"מ סי' ס"ז והבאים אחריו איך לא העירו שדעת הרי"ף והרמב"ם שאין כותבין פרוזבול על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות ופסקו בפשיטות כברייתא דגיטין דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות בלא שום חולק. ומ"מ לדינא אפשר יפה פסקו הש"ע והבאים אחריו ומשום דהלכה כדעת רש"י ותוס' דהמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר כי פי' הרמב"ם פ"ב דעוקצין דחוק מאוד. ועוד יש להביא כמה ראיות לדעת רש"י ותוס' כמו שאבאר בס"ד:

(ט) דהנה בפרק המצניע צ"ה. במשנה התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור. ור"ש פוטר בזה ובזה. [פירש"י התולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו]. ובגמ' שם ע"ב ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו והוקשה הש"ס ע"ז ומסקנא דמודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית [פירש"י שאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה דבציר מהכי לאו כלי הוא] והר"ן בחידושיו פי' דהטעם משום שכשהנקב סמוך לשוליו יונק מהקרקע ואף ר"ש מודה בזה ע"כ. ומכלל דפליגי כשהנקב למעלה מרביעית בדופני הכלי כפירש"י במתני'. ואף לפירש"י שפירש הטעם משום דבציר מהכי לאו כלי הוא ליכא למימר דלמעלה בדופנו אף רבנן מודי דכתלוש דמי ומשום דאינו יונק דרך אויר והא דפליגי היינו בניקב למטה פחות מכדי טהרתו דאף דעדיין תורת כלי עליו סברי רבנן דכיון דהנקב למטה יונק מן הקרקע והוי כמחובר ור"ש לית לי' האי סברא רק היכא דבטל מתורת כלי דהיינו בניקב בכדי טהרתו. ליתא דהא מ"מ מדמקשה הש"ס על הא דס"ד מעיקרא מודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו מכלל דשמיע לי' להש"ס דמתני' איירי בשניקב למעלה בדופנו דאל"ה לא הוה מקשי עלה מידי כמו במסקנא דמסיק דמודה ר"ש בשניקב למטה מרביעית דניחא לי'. וא"כ אי הוי מיירי מתני' בשניקב למטה ועלה הוה קאי הס"ד דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו לא הו"ל לאקשויי עלה ולא מידי אלא ודאי דפשיטא להו דמתני' איירי בניקב למעלה בדופנו ועלה קאי הס"ד דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו וע"כ שפיר אקשי עלה עד דמסיק דמודה ר"ש בניקב למטה מרביעית:

(י) ומ"מ מוכח מהאי שקלא וטריא כדברי רש"י במתני' דאף שהנקב בדופני הכלי הוא יונק דרך אויר מריח לחלוחית הקרקע. והוא סייעתא לשיטת רש"י ותוס' דבמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר ומשום דיונק דרך אויר:

(יא) ולדעת הרמב"ם צ"ל, עפ"י שיטת ר"ת במנחות פ"ד:

ד"ה כאן דבעציץ של עץ לא מהני נקובה. הרי דהנקב לבד לא מהני לשוויי כמחובר. ודוקא בכלי חרס מהני נקובה משום דהחרס גופי' אינו הפסק גמור דנחשב קצת כקרקע. ואף דשאר פוסקים חולקין על ר"ת במה שסובר דבשל עץ לא מהני נקובה. מ"מ במה שמוכח מר"ת דאין הנקב לבד מהני לשוויי כמחובר. רק משום דהכלי נחשב קצת כקרקע ואינו מפסיק בפני קרקע עולם לא שמענו פליגי [רק שהם ס"ל דשל עץ נחשב ג"כ קצת כקרקע לענין זה שלא יפסיק בפני יניקת הקרקע עולם] ועל כן המונח ע"ג יתידות שאין הכלי נוגע כלל בקרקע שוב אינו נחשב כמחובר ודוקא עציץ המונח ע"ג קרקע הוא דמהני בי' נקובה לשויי כמחובר וגרע המונח ע"ג יתידות מנקב שמן הצד בדפני הכלי שהכלי עומד בארץ כן צ"ל לדעת הרמב"ם:

(יב) אך קשה לפ"ז לא הי' צריך הרמב"ם לפרש פירוש אחר במשנה ט' פ"ב דעוקצין הנ"ל שהרי שם העציץ עומד ע"ג קרקע. אך יש לומר שהוקשה להרמב"ם אליבא דר"ש דפליג שם את"ק ואמר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולפי פירוש התוספתא היינו שמה שהוא בתוך העציץ הוא כתלוש. ומה שיצא חוץ לעציץ ורואה פני הקרקע הוא כמחובר. ולהנ"ל לא אתי שפיר דמאחר שהעציץ ומה שבתוכו נחשב תלוש איך יועיל מה שעומד ע"ג הקרקע לענין הגידולין שיצאו חוץ לעציץ להחשיבם כמחובר:

(יג) אך לפימ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א דהא דמהני נקב מן הצד דווקא שאין הנקב למעלה מהגזע שטמון בעפר העציץ. עי"ש. והיינו דהעפר שלמטה מהנקב לא חשוב כמחובר. א"כ הרי העציץ שלמטה מהנקב מפסיק בינו לקרקע עולם. וא"א שיועיל מה שהכלי עומד בארץ לשוויי כמחובר. ושפיר מוכח מהא דמהני נקב מן הצד. דאף המונח ע"ג יתידות תשוב כמחובר ועכ"פ מוכרח שהרשב"א חולק ג"כ על הרמב"ם בזה ודו"ק היטב:

(יד) ועוד נראה דהנה סוגיא דגיטין ברור ומפורש דר' יהודה פליג אדרבנן וממילא הלכה כרבים. אך שהתוס' ושאר המפרשים נתקשו בזה דכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש. ולענ"ד ליישב עפ"י דברי הריטב"א בפ"י דברי ר' יהודה בזמן שהספינה גוששת היינו שהיא תוך עשרה לארץ. (וכן נראה שאם היא סמוכה ממש לארץ א"א שתהלך] ולפ"ז הא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דווקא שהיתידות גבוהין עשרה. וכן הא דעציץ נקוב שהגביהו מן הקרקע והניחו ע"ג יתידות חייב דווקא שהיתידות גבוהין עשרה דלמטה מעשרה אפילו לר' יהודה חשוב מחובר. ולכאורה צ"ע מה שהכריח רש"י בשבת פ"א:

מהא דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו. דהא דמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב דהיינו מדרבנן דאי מדאורייתא איך התירו חכמים משום צורך קינוח. עי"ש והרי הא דהניחו ע"ג יתידות חייב הוא למעלה מעשרה דווקא. והא מקום קינוח הוא למטה מעשרה בפרט כשהוא יושב:

(טו) ונראה דהא דאמר ר' יהודה בזמן שהספינה גוששת. דלמטה מעשרה חשוב כמונח בקרקע. ר' יהודה אזיל לשיטתו בעירובין ל"ג:

דלמטה מעשרה כמי שהונחה בארץ דכל דלמטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה דמיא עי"ש. וזה רבי יהודה לשיטתי'. אבל לדידן דקיי"ל דלא כרע"ק וקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא שוב למטה מעשרה כלמעלה מעשרה ואין הפרש ביניהם:

(טז) ולפי"ז לא קשה קושית התוס' דאימתי דר"י הוא לפרש דנהי דר' יהודה לפרש דברי ת"ק בא. מכל מקום פירוש זה בדברי ת"ק הוא לפי שיטתו דקלוטה כמי שהונחה דמיא אבל לדידן דקיימא לן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אין חילוק בין ספינה גוששת לאינה גוששת כיון דגוששת היינו למטה מעשרה דנוגעת בארץ ממש א"א שתהלך ורק למטה מעשרה ולדידן למטה מעשרה כלמעלה וע"כ דת"ק גם למעלה מעשרה חשיב מחובר. וקם דינא דאף אם אין הספינה גוששת חייב במעשר ושביעית. והמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר:

(יז) האמנם כי יש לעיין למה לא תירצו התוס' כן סוגיא דגיטין אהא דכ"מ שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש. אך התוס' לשיטתם במכילתין פ. דלא אמר רבי יהודה. קלוטה כמי שהונחה אלא במתגלגל בארץ. אבל קלוטה באויר אפי' תוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו. וא"כ ע"כ הא דספינה גוששת היינו גוששת בארץ ממש ואף שדוחק גדול לפרש כן דאיך תהלך הספינה כשהיא נוגעת בארץ ממש על כרחין דחקי ומוקמי אנפשייהו. וע"כ פירשו