אגלי טל נב

ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש. הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע. [פירש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול"נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח. ודומה לו במס' סנהדרין פ"ב. הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן] ובתוס' ד"ה והניחו. האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדברי ר"ל. עכ"ל. וכן הוא בהג"א שם דהאי מיחייב מדרבנן ומסיים בה דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע. א"כ משמע אם הפסיקו לגמרי בבגד או בעצים דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל. הרי מפורש דכל היכי שנקב העציץ רואה פני הקרקע אף שאויר מפסיקו חשוב כמחובר. וממילא התולש ממנו כתולש מהארץ:

(ב) אך הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ד כתב וז"ל גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתידות חייב משום תולש. היתה ע"ג יתידות והניחה על הארץ חייב משום זורע עכ"ל. והנה לפי הכלל שהניח הרמב"ם בפ"א ה"ב שכל מקום שיכתוב בהלכות שבת חייב הוא מדאורייתא. א"כ מוכרח דבאויר מפסיקו הוא כתלוש מדאורייתא. וממילא דהתולש ממנו בשבת פטור:

(ג) ונראה דאזדו לטעמייהו ומחלקותם תליא בשמעתתא דפ"ק דגיטין דף ז':

והכי גרסינן התם תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל [פירש"י שנכתב בספינה וקס"ד דבנהרות דא"י קאמר. כמביא בא"י. כאלו מביאה דרך יבשה ואין צריך לומר בפני נכתב] ותניא אידך כמביא בחוץ לארץ. [שהנהר אין לו תורת יבשה. לכל תורת הארץ]. א"ר ירמיה לא קשיא הא ר' יהודא הא רבנן דתנן עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית. א"ר יהודא אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור (פירש"י עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ. וזרעו בספינה וצמח והספינה של חרס היא ואינה צריכה לנקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות דף פ"ד:

חייבת במעשר ובשביעית שהנהרות שבא"י הרי הם כא"י. גוששת. מגששת בקרקע שאין המים עמוקים]. אביי אמר הא והא ר' יהודא היא ולא קשיא כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת. א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. [פירש"י עציץ של עץ נקוב המונח ע"ג יתידות. באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי ולר"י לא מחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא]. אמר רבא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודא התם אלא בספינה העשוי' לברוח [פירש"י העשוי' לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה]. אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא. אי נמי עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא [פירש"י דלא מפסיק אוירא בין ספינה לארץ אין שום אויר ומיא כארעא סמיכתא דמי]:

(ד) ובתוס' ד"ה דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה. כן הוא האמת דעציץ כמחובר דבפרק השולח דף ל"ז. אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחא אסיכי. והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכ"ע לא הוי כמחובר דחויא בעלמא הוא. והא דאמר בשבת בפרק המוציא יין דף פ"א:

האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחא אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפירש התם בקונטרס עכ"ל. וצ"ע הא כשלקח העציץ בידו מן הקרקע אינו עומד במקום אחד בשעת לקיחה והוי דומיא דספינה דעשוי לברוח דהיינו שאינו עומד במקום אחד. [וכן הוא בירושלמי] ויתחייב משום תולש וכשחזר והניחו ע"ג יתידות יתחייב משום נוטע. וצ"ל דס"ל להתוס' דהלכה כרבנן דאפי' בספינה חשוב כמחובר והא דהוצרכו לומר כן הוא האמת היינו לאפוקי משנויא בתרא דרבא דאפי' רבנן מודים בעציץ. וכן משמע בדבריהם בשבת דף פ"א:

ד"ה והניחו. ועולה מדברי התוס' דקי"ל כרבנן ולדידהו אף המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר ושם בתוס' ד"ה אמר הקשו דהא ר' יהודא אמר אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר ר"י אימתי הוא לפרש ותירצו בתוספות בתירוץ הב' דדוקא במשנה אבל בברייתא אימתי לחלוק ואף דהא דספינה יש גם במשנה והוא לפרש. מ"מ אימתי דברייתא לחלוק. ותרי תנאי אליבא דר"י. תנא דמתני' ס"ל ר' יהודא בא לפרש. ותנא דברייתא סבר ר"י בא לחלוק ע"ש:

(ה) והרמב"ם בפי' המשנה מפרש אימתי דר"י לפרש ופסק בהלכותיו דאימתי בזמן שהספינה גוששת ואזיל לטעמי' בפי' המשנה דאימתי לפרש ואף דתנא דברייתא ס"ל לחלוק פסק כתנא דמתני'. וא"כ המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש. והא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב דלא צריך לדין זה אלא דמנח אסיכי [דאל"כ דאיכא קרקע כ"ש מקום עציץ ואף אם השאילו חבירו כותבין עליו פרוזבול] לא הביא הרמב"ם ז"ל כלל דין זה דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב. ואזיל לטעמי' דפסק שהמונח ע"ג יתידות תלוש הוא דקי"ל כר' יהודא דספינה כתנא דמתני' דאימתי דר"י לפרש. וברייתא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב ס"ל כברייתא אחריתא דאימתי דר"י לחלוק וקי"ל כרבנן דמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר. אבל לדידן דקי"ל כתנא דמתני' אין כותבין כו'. וליכא למימר כאידך תירוצא דרבא דלא נצרך גוששת אלא בספינה משום דעשוי לברוח אבל בעציץ כ"ע מודי דחשוב מחובר. וא"כ למה לי' להרמב"ם לדחות ברייתא דפרוזבול מהלכתא. ליתא שהרי כבר כתבנו דא"כ יקשה הש"ס שבת פ"א. דלא מחייב אלא חדא ושם בשעה שמעביר העציץ דמיא לספינה דעשוי לברוח ולחייב משום תולש ומשום זורע. ומאחר שהרמב"ם מפרש דאימתי לפרש א"כ האי סוגיא דשבת לא אתיא כמאן. וע"כ לומר דלמאן דמפרש אימתי לפרש לית ליה שנויא דרבא דמחלק בספינה משום דעשוי לברוח ונדחה ברייתא דפרוזבול מהלכתא. וזה ברור בדעת הרמב"ם והרי"ף ג"כ לא הביא הא דעציץ נקוב לגבי פרוזבול וברור דס"ל ג"כ המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש ואין כותבין על עציץ נקוב המונח ע"ג סיכי:

(ז) ובפ"ב דעוקצין מ"ט קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירשו כל המפרשים [לבד הרמב"ם] וכן מפורש בתוספתא שהעציץ לא היה נקוב והזרעים שבה כתלושין וכשהגדילה ויצאה חוץ לעציץ נעשה כמחובר לפי שיונקת מן הקרקע דרך האויר. והרמב"ם פירש שהעציץ היה נקוב ומה שיצאה חוץ לעציץ נחשב כתלוש. ובאמת שפרושו דחוק מאוד והשיגו הראב"ד. אך יש לתמוה עליו שפי' המשנה היפך המפורש בתוספתא שמה שחוץ לעציץ נחשב כמחובר לכ"ע ולת"ק מטהרת אף מה שבתוך העציץ שאינו נקוב ואיך פירש הרמב"ם במשנה דלכ"ע מה שחוץ לעציץ נחשב בעצמותו כתלוש רק לת"ק מטהרת מחמת מה שבתוך העציץ נקוב:

(ז) אך לפמ"ש ניחא דקשה לי' לרמב"ם כיון דקי"ל המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש משום דמפסיק אויר ע"כ שאין יניקתו דרך האויר נחשב למאומה [ועוד יתבאר לקמן בזה] וא"כ אי מיירי בעציץ שאינו נקוב איך יטהר היוצא חוץ לעציץ משום שהוא על פני הקרקע בשלמא על התוספתא לא קשיא דס"ל כברייתא אחריתא דאימתי דר' יהודא לחלוק וכברייתא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב כרבנן