אגלי טל נא

מהל' שבת שכל שאינו דומה ממש הוי תולדה. ועי' בביאורנו למלאכת חורש סק"ז אות ט' דיש חילוק בין אילן סרק לאילן מאכל. דא"ס הקוצצו או חותך ממנו ענף הוא כמו קוצר פירות ממש. אבל אילן עושה פרי הרי האילן כמו קרקע שמוציא פירו' וכשחותך באילן כחותך מקצת מן הקרקע. רק כשצריך לעצים אחשבי' לעצים כפרי. ולפי"ז אין ללמוד מקציצת ארזים לצורך המשכן לחותך מאילן מאכל וקוצץ מאי"מ לכ"ע הוא תולדה ואפי' להסו' דחייב בזומר משו' קוצ' אפי' א"צ להעצים. מ"מ א"ד לקצירת סממנים וקציצת ארזים ממש. משום שהאילן דומה לקרקע. וזהו שפירש"י בזומר וצריך לעצים דהוי תולדה דקוצר. אף דרש"י ס"ל דחייב משום קוצר אפי' א"צ להעצים כמש"נ בסק"ל בס"ד:

[ג] ויראה לי דהקוצר דברים שדרכן בתלישה או בעקירה. זה נלמד ממ"ש הרמב"ם והעתקתיו לעיל או"א דהקוצר קטניות הוא אב מלאכה. והנה ידוע דשם קטניות כולל פולין ועדשים ובחולין (דף קל"ז) פירש"י דעדשים דרכן בעקירה ופולין דרכן בתלישה הרי מפו' דהקוצר דברים שדרכן בתלישה או בעקירה הוי א"מ. ועוד שהרי הוכחנו לקמן סק"ד דהתולש דברים שדרכן בתלישה הוי אב. וא"כ אם איתא דהקוצר דברים שאין דרכן בקצירה ל"ה אב שוב הוי קוצר כמו תולש ושניהם דין אחד להם דבדרכן בכך שניה' אבות ובא"ד בכך שניהם תולדות. והרי הרמב"ם חשיב תולש רק תולדת קוצר. ובמאי עסקינן אי בשדרכו בכך הא אמרת דאב הוא ואי בשאין דרכו בכך מאי אריא תולש ביד אפי' קוצר בכלי נמי א"ו דקוצר הוי אב אפי' בשאין דרכו בכך ובכגון זה דהיינו בשאין דרכו בכך הוי תולש תולדה:

(ד) או תולש דברים שדרכן בתלישה. וראי' לדין זה דהא נמי חשוב אב מהא דחולין קל"ז. דתניא לקט קצירך ולא לקט קיטוף שר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי מודה ר"י במידי דאורחי' דתניא ר"י אומר קציר אין לי אלא קציר עוקר מנין ת"ל לקצור תולש מנין ת"ל בקצריך א"ל רבינא לרב אשי אף אנן נמי תנינא מלבנות בצלים שבין הירק ר"י אומר פיאה מכל אחד ואחד ע"כ. ולעיל מינה בהא דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים יליף לה מהא דתתן לו ולא לשקו. אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא. מאן שמעת לי' האי סברא ר"י [פירש"י האי סברא דדריש לישנא דקרא דכתיב גז ר"י דאמר לקמן לקט קצירך ולא לקט קיטוף] הא מודה ר"י במידי דאורחי' אלא וכו'. ע"כ. וכיון דמשום דאורחי' חייב בראשית הגז ובלקט בתלישה ביד אף דכתיב גז קציר. וכתבו התוס' בכורות כ"ה. ד"ה ואמר דברה"ג ולקט לא חייב על תולדה. וע"כ משום דאורחי' חשוב גוזז וקוצר ממש. וה"ה בשבת דהוי אב ולא תולדה:

ואפי' לדעת הרמב"ם דבכל מקום חייב על תולדה. י"ל לפי משמעו' הרמב"ן ריש פרק ש"ש דבמשכן הי' ג"כ תליש' פשתן שהוצרך לשש שאין דרך לקוצרן רק לעוקרן כדאיתא במ"ק י"ב:

וע"כ חייב התולש ול"ח כלאח"י משו' דעקיר' הי' במשכן ועקירה ותלישה דומין שניהם ביד ומ"מ במינים שדרכן לקצור הוי תלישה תולדה דאינו ממש כמו במשכן שהי' בפשתן שדרכן בתלישה וסממנים שדרכן בקצירה באמת הי' קוצרין. וא"כ במינים שדרכן בתלישה שוב הוי כמו במשכן ואב הוא:

ומסייע לזה מדברי המאירי שכ"ב המשנה דהגוזז דבכלל זה תלישת נוצה של עזים ונוצת העוף. והיינו משום דאורחי' בהכי הוא בכלל גוזז ולאו תולדה הוא. [מיהו יש לדחות משום דכתיב ושש ועזים ואפשר ס"ל להמאירי דהיינו נוצה של עזים וא"כ הי' תלישה מבע"ח במשכן אך מדברי הרמב"ן אינו נרא' שהי' נוצ' של עזי' במשכן כמו שיתבאר במלאכ' גוזז בס"ד] וכן יש להוכיח דין זה דתולש דברים שדרכן בתלישה דהוי אב. מאו"ז סי' נ"ו שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל הבוצר המוסק הגודר האורה כולן אב אחד מלאכת קוצר הן. ושוב הביא דברי ירוש' הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהו משום קוצר. וכ' הא"ז דהא ל"ק להרמב"ם דאיכא למימר מדתני הכא משום קוצר ולעיל גבי חורש תנא תולדות דחרישה ש"מ הכא הכל אב א'. ומסתברא דסייעתא הוא להרמב"ם ע"כ והוא תמוה דהא הירוש' תנא נמי התולש בהדייהו ולהדי' כ' הרמב"ם בפ"ח ה"ג דתולש הוא תולדה דקוצר:

אך לפמש"כ יתיישב בט"ט דהנה כל הני דחשיב הקוצר הבוצר וכו' כל אחד הוא במין אחר כמו שפירש"י בגמ' קוצר בתבואה בוצר בענבים מוסק בזיתים אורה בתאנים. ומשמע דתולש דתני הירוש' בהדייהו הוא ג"כ במין אחר שאם הי' קאי על מינים הנ"ל הי' לו לשנותו בסוף אחר האורה ומדשנאו באמצע המינים ע"כ דקאי ג"כ על מין אחר שאורחי' בתלישה כמו שדרך תבואה לקצור ענבים לבצור כו' ושפיר הוי אב כנ"ל. ועיין בדברינו לקמן ס"ק י"ג שכתבנו דממקומו הוא מוכרע:

אך יש לעיין בשבת צ"ה. גבי הרודה חלות דבש דר"א מחייב חטאת ואמר ר"א מ"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנו חייב חטאת. אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ויש לדקדק אם דרכן של חלות דבש לרדות אותן בכלי מסתמא גם ר"א דאמר הרודה מיירי ג"כ בכלי והי' לו לומר מה יער הקוצץ ממנו בשבת חייב [דלשון קציצה שייך ביער עיין מ"ק י"ב] כך חלות דבש הרודה ממנו. לא ללמוד מתולש ביד. ואם דבש דרכו לרדותו ביד [וכן באמת שמעתי] א"כ תלישתו זהו קצירתו. והי' לו ללמוד ג"כ מקוצץ. אלא ודאי אף מה שדרך לתלוש לא נחשב קצירה רק כמו שאר תלישה ולא נוכל ללמדו מקציצת יער רק מתולש:

אך לא קשה מידי דהא אליבא דר' אליעזר קיימינן ואיהו ס"ל חולין ק"כ:

דון מינה ומינה וכיון דביער לא הוי תלישה רק תולדה דקציצה שהרי דרך לקוצצו. כמו כן בחלות דבש הלמד ממנו אף שדרך לתולשו ביד לא חשוב רק תולדה כמו תולש מיער ולעולם בשאר דברים שאין צריך ללמדו בהיקש ודרך לתולשו ביד חשוב שפיר אב מלאכת הקוצר:

[ה] בעציץ נקוב בכדי שורש קטן. משנה פ' המצניע צ"ה. התולש מעציץ נקוב חייב ובע"ב שם בגמ' ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים ופירש"י דהוי עציץ נקוב. וז"ל הרמב"ם בפ"ח ה"ג ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ:

[ו] (א) ואפי' לא הי' מונח בקרקע. בפ' המוציא יין פ"א:

אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת [פירש"י מותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש. והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא.] אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי [פירש"י מדר"ל דאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן האי פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו וכו' שרי לטלטולי ולא אמרינן תולש הוא.] מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך [פירש"י לצורך קינוח כבוד הבריות] אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא. הי' מונח