אגלי טל נ

מותר לבני רה"י ולבני רה"ר לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו וצ"ל דשאני התם דהכל מעשיו ממש. תחילה עוקר מרה"י ונותנו על המקום פטור. ואח"כ עוקרו משם ונותנו ברה"ר. אבל זה סוף מעשיו בגרמא לבד שמעביר המכסה והגומא ממילא נכרת ודומה למימרא דרבה סוף פ"ב דב"ק הזורק כלי מראש הגג והיו כרים וכסתות תחתיו וסילקן אחר ואפי' קדם הוא עצמו וסילקן פטור משום דבסילוק הכרים והכסתות הזיק על ידי גרמא. הכי נמי בזה. מכל מקום מוכח מכאן דאין היתר לקיחת העמודים אלא משום גרמא. שאם הי' נחשב בידים וההיתר משום שאינו עושה רק היכר לגומא. א"כ היה לנו לאסור בעושה שניהם. היינו נתינת הביצה ואחר כך לוקחו מתוך הגומא. כיון שבידים עושה גומא נכרת רק שעושה בשתי פעמים ולא עשה מלאכתו בבת אחת. מדרבנן מיהא אסור. וכיון שהיתר לקיחת העמודים הוא רק משום גרמא. זה הוא דוקא באינו מכוין לגומא. אבל במכוין מחשבתו משוי לגרמא מעשה משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כהא דש"ס ב"ק ס'. גבי זורה ורוח מסייעתו ואינו דומה להא דמנחות דאיסור מעייל חולין לעזרה לאו במחשבה תלוי. ומותר משום גרמא אע"ג דמכוין. משא"כ בשבת מחשבתו משוי לגרמא מעשה:

שוב ראיתי דיש לדחות הראי' מהא דרבה בפרק כירה. לפי דברי התוס' עירובין כ'. ד"ה לא בהא דלא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י. וז"ל בפרק בתרא מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרינן שמא יכניס אצלו. וקשיא דתיפוק לי' דמעייל מרה"ר לרה"י כמו משתין ורוק מר"ה לרה"י דאסרינן לקמן. ורש"י תירץ לקמן דלא דמי למשתין ורוק דשותה עביד עקירה והנחה בחד' רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור. ואע"ג דבמקום שאין בו ד' על ד' אמרינן ובלבד שלא יחליפו. התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי להדיא אבל הכא אי אפשר שלא ינוחו מעט קודם שיבלעם. והנה מבואר מדבריהם דבמקום דליכא גזירה אף שאדם אחד עושה הכל מותר אפי' לכתחילה. והרי טעם הפטור מפורש במשנה דהמצניע משום שלא עשה מלאכתו בבת אחת. והנה מבואר דמטעם זה במקום דליכא גזירה מותר אפי' לכתחילה. והכי נמי בנתן הביצה ואחר כך לוקחה מותר לכתחילה מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. ולעולם אין היתר משום גרמא רק משום דבשעה שעשה הגומא לא היה לה היכר ואח"כ לא עשה גוף הגומא רק היכר לגומא. ומטעם זה אפשר דאפי' מתכוין מותר. וגם הראי' מש"ס ב"ק ס'. דבשבת מחשבתו משויא לגרמא מעשה. לפי דברי הרא"ש שם דוקא זורה ורוח מסייעתו שדרך מלאכה זו בכך. אין ראי' משם:

וכל זה לפלפולא משום יגדיל תורה ויאדיר. אבל להלכה אין דברי הראשונים צריכין חיזוק. בפרט הר"ח שהי' מהגאונים שכל דבריהם דברי קבלה. והנה בכלי קיואי אין נ"מ לדינא דבלא"ה אסור משום גזירה דהשואת גומות. רק נ"מ בטומן לפת שאם מקצת העלין מגולין נוטל בשבת והיינו בשדה העשוי' לגומות דוקא כמ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן] דוקא דלא מכוין להגומא להטמין בה דברים אחרים:

[לב] ש"ס מכילתין נ':

אמר רב הונא האי סליקיסתא דצה שלפה והדר דצה שריא ואם לאו אסור ואסיק בתיובתא עי"ש:

[לג] ש"ס מכילתין קמ"א. טוש"ע סימן של"ז:

[לד] ש"ס עירובין ק"ד. טוש"ע סימן של"ח:

מלאכת קוצר [א] אחד הקוצר תבואה. ברייתא פרק כלל גדול ע"ג:

תנא הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן. וברמב"ם פרק ז' מהלכות שבת הלכה ד' וז"ל וכן הקוצר תבואה או קטניות או הבוצר ענבים וכו' כל אלו אב מלאכה אחת הן שכל אחת מהן לעקור דבר מגידולו מתכוין עכ"ל וכן משמע דעת רש"י דכל אלו אב מלאכה הן מדכתב דמרכיב הוא אב דזורע. והרי מרכיב הוא שתוחב היחור באילן כמו כן הכורת הפרי מאילן הוי קוצר אך הרא"ם בספר יראים והמאירי והרמ"כ דעתם שהן תולדות. והנה לעיל במלאכת זורע הוכחתי מהרכבת אילן דכלאים דהרכבה וכ"ש נטיעה חשוב זריעה ונכללו בלשון התנא הזורע. ומדהרכבה אב דזורע ממילא בוצר וכו' הוא אב דקוצר:

[ב] או עצים מאילני סרק. זהו לדעת רש"י ורמב"ם שביארנו בפתיחה דלשיטתם הא דאמר בגמ' הם זרעו אתם לא תזרעו היינו שזרעו קודם שנצטוו על מלאכת המשכן רק שידעו שיעשו משכן כמו שהי' מקובל בידם מיעקב אבינו. וא"כ אף קצירת עצים נחשב שהי' במשכן שקצצו עצים במצרים לצורך קרשי המשכן והוא בכלל אב מלאכת הקוצר. אך לרב האי ור"ח אין למדין רק ממה שעשו אחר שנצטוו על מלאכת המשכן וכן דעת הירושלמי. וא"כ קצירת עצים שהי' עוד במצרים לא נחשב שהי' ) במשכן. וא"ל דמה בכך מ"מ קצירה הי' במשכן. ליתא דהא כתבו התוס' דבעצים לא מיקרי קצירה אא"כ צריך להם ומבואר יותר בתוס' סנהדרין כ"ו. ובמהרש"א שם דגבי שביעית לא מקרי קציצת עצים מלאכה רק גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה מחשבתו משוי לי' קצירה וא"כ אינו דומה ממש לקצירה שבמשכן שבעצמותו הוא קצירה והוה רק תולדה כמ"ש הרמב"ם פ"ז