אגלי טל מט

לעשותן חולין בעזרה. והא דהש"ס ברכות אין ראיה דהתם מפרש להדיא גברא לאכילה מכוין. אבל כשאומר סתם משמע אפי' כשמכוין לכך כהא דש"ס מנחות:

אך יש לדחות דרש"י פירש שם ממילא הויין דתוך עזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין. וע"כ אף שמתכוין לעשותן חולין בתוך עזרה. מ"מ הא לא עשה מעשה הכנסה כלל. אבל הכא שע"י נטילתו מתגליא הגומא אם מתכוין לכך לא חשוב ממילא:

אך הא דפירש"י אהא דחולין ממילא הויין משום שהוא לא הכניסן משנעשו חולין. לכאורה קשה מתוס' שבועות י"ז. בהא דמבעיא אם נטמא במקדש צריך שהיי' למלקות. וכתבו התוס' בטימא עצמו בשוגג איירי. אבל אם התרו בו שלא יטמא עצמו במקדש. בלא שהיי' נמי מלקא לקי והביאו ראי' לזה עי"ש. הרי דמה שטימא עצמו במזיד במקדש חשוב כאילו נכנס בטומאה למקדש דלא בעי שהיי'. ה"נ נאמר דמה שעשה חולין בעזרה כאלו הכניס חולין לעזרה. ואם אתה אומר חולין ממילא הויין כפירש"י תאמר התם ג"כ טומאה ממילא הויא והוא לא נכנס משנטמא:

ובמקום אחר בתשובה כתבתי משום דהא דחולין ממילא הויין לא נשאר במסקנא שהרי מייתי שם ברייתא כשפודן אינו פודן אלא מבחוץ. ומוקי לה כראבר"ש דשחיטה לא מקדשא. מ"מ המסקנא דאסור לפדות בפנים. והיינו דמה שעושה אותם חילין חשוב כאלו הכניס חולין. והתם נמי מטמא עצמו במזיד בפנים כאילו נכנס בטומאה בפנים:

אך לשון הש"ס במסקנא שם. הא ודאי כר"א בר"ש. משמע שברייתא הראשונה שפיר מתוקמא כרבי [אף דלמעט במחלוקת עדיף וכיון דברייתא שני' סוברת דיש בפדיון איסור חולין בעזרה למה נאמר דברייתא ראשונה כרבי וס"ל דאין בזה משום חולין בעזרה כיון דאפשר לאוקמי גם ברייתא הראשונה כר"א בר"ש. יש לומר דטפי עדיף לאוקמי ברייתא הראשונה אליבא דהלכתא כרבי דהלכה כרבי מחבירו] וא"כ סובר רבי חולין ממילא הויין והלכתא כותי' לגבי ר"א בר"ש [וכן פסק הרמב"ם לברייתא הראשונה אף דפסק כרבי] וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ועוד לשון חולין ממילא הויין קשה והי' לו לומר הכנסה ממילא הויא [שהוא לא הכניסו משנעשה חולין כפירש"י]:

ע"כ נראה דהנה ענין מעייל חולין לעזרה כתב רבינו גרשום שנלמד ממה שלי בשלך אסור דהיינו שחוטי חוץ אף שלך בשלי אסור עי"ש. ואף דבש"ס קידושין איתא לימוד זה לענין חולין שנשחטו בעזרה. גם מעייל חולין לעזרה נלמד מזה. ואם כן האיסור מצד שהוא של הדיוט. ואף אם הוא הפקר נמי. שהרי הוא מופקר לכל העולם. ובכלל נקרא של הדיוט. והארץ נתן לבני אדם. והנה הרשב"א ר"פ שלול הקן בד"ה קדשי בה"ב כתב וז"ל הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון עי"ש. והנה איתא בש"ס ב"ק מ"ט:

משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה מוציאין אותו מידו. מאי טעמא כיון דמית גר פקע שעבודי' ואין צריך הלוה לעשות שוב קנין בהמשכון כיון שבעצם הוא שלו רק שהמלוה הגר הי' לו שעבוד עליו וכשנסתלק שעבודו הוא כולו של לוה ממילא. כמו כן בהקדש דמים כיון שאינו אלא שעבוד כדברי רשב"א הנ"ל. כשנסתלק ההקדש על ידי חילול הוא של בעליו ממילא. וע"כ נקרא בכתוב פדיון בעלים בלשון גאולה. ומעתה יובן החילוק שבין טימא עצמו במזיד במקדש. בין פודה הקדש בעזרה דבטימא עצמו פעל טומאה חדשה כמו נכנס בטומאה שהוא הכנסה חדשה. אבל פודה הוא רק מסלק שעבוד ההקדש ונשאר ממון הדיוט בעצמותו. כי גם בעודו הקדש לא הי' רק שעבוד הקדש וגופו הי' לבעליו. רק שעבוד הקדש הי' עליו וכשנסתלק השעבוד' הוא ממילא לבעליו. כהא דש"ס בבא קמא הנ"ל דכשנסתלק שעבוד המלוה הוא ממילא של הלוה. ואינו דומה למכניס שפעל הכנסה חדשה. וזה הוא רק מסלק שעבוד ההקדש. ובאמת גם בלעדי דברי הרשב"א יש חילוק בי מטמא עצמו לפודה חולין דכל דבר חולין לבני אדם הוא בעצמותו וכשמחלל ההקדש הוי חולין לבני אדם ממילא. אך לפי דברי הרשב"א נכון יותר. והנה לפי"ז לשון חולין ממילא הויין אתי שפיר שהוא לא פעל מה שהוא חולין לבני אדם ואינו דומה למכניס שהוא פעל ההכנסה:

וממוצא הדבר נשמע דאף שע"י חילולו נעשה חולין ומתכוין לעשותו חולין לבני אדם שיוכל לאוכלו [ועיין רש"י סנהדרין נו:

בד"ה מכל עץ הגן ולא גזל ודו"ק] אמרינן שי' ממילא הויין. ה"נ יש לומר בנידון דידן שאינו אלא מגלה הגומא שהיה כבר. כלשון ר"ח הנ"ל גומא ממילא מתגליא. אפי' מתכוין לכך חשוב גומא ממילא הוי. שאינו אלא מסלק העמודים או הלפת המכסים הגומא. וכמו בהא ) דש"ס מנחות שאינו אלא מסלק שעבוד ההקדש:

אך יש להביא ראיה לדברי הר"ח. דהנה בפרק כירה ל"ח:

אין נותנין ביצה בצד המיחם ולא יפקיענה בסודרין [שהוחמו בחמה] ר' יוסי מתיר ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים. ובגמ' ולפלוג נמי ר' יוסי בהא [דחול ואבק דרכים נמי הוחמו בחמה] רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ ר' יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. מה בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח. ופירש"י שמא לא יהיה חול עקור כל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא. והתוס' הקשו על פי' זה ופירש ר"ת בספר הישר מפני שבהטמנת הביצה בתוך החול הוא עושה גומא בהחול שהוא תולדה דחורש ואפי' בעפר תחוח שייך גומא כדמוכח בש"ס ביצה וכו' והא דאמר איכא בינייהו עפר תחוח היינו בתחוח כל כך כשמניח ביצה עלי' היא נשקעת מאלי' דבההוא ודאי לא שייך חורש ורבה סבר דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא. אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה נכרת עי"ש. וזה תוכן דבריהם בקצרה. והנה לר' יוסף דבנעיצת ביצה חשוב עושה גומא אף שהביצה בתוכה. פשוט שאין איסור בלקיחת העמודים והלפת ולא שייך לאסור משום עושה גומא כיון דאף קודם לקיחתם חשוב גומא. אך לרבה דקי"ל כותי' לגבי ר' יוסף וסובר דתחילה לא הי' נחשב גומא לפי שאינה נכרת הוא דיש מקום לאסור הלקיחה כיון דתחילה לא הי' נכרת ולא הי' נחשב גומא. אך בזה אמר הגמרא גומא ממילא הוי. והיינו דהא אף תחילה הי' גומא רק שלא הי' נכרת שהעמודים היו מכסים הגומא והוא מעביר המכסה וגומא ממילא הוי וזה לשון הר"ח דמתגליא גומא והוא כדברי התוס' לפי שאינה נכרת:

והנה יש לעיין לרבה דס"ל כיון שהביצה ממלאת הגומא לא חשוב גומא. והא ע"כ לוקח הביצה מתוך החול בשבת לאוכלה שאם מטמין הבינה לצורך אחר השבת פשיטא דאסור דטרח משבת לחול [כמ"ש רש"י קי"ד:

גבי קניבת ירק דבשבת דעלמא פשיטא דאסור משום שבות דטרח משבת לחול] וע"כ דמטמינה כדי ללוקחה מתוך החול בשבת. וא"כ עושה גומא בלקיחה. ונהי דלקיחה בפני עצמה ג"כ מותר כמו לקיחת העמודים והלפת דשמעתין. אבל זה שעושה שניהם שנותן הביצה לתוך החול ועושה גומא רק שאינה נכרת. ואח"כ בלקיחת הביצה עושה היכר להגומא. והוא עושה כל הגומא שבלא מעשיו לא היה גומא כלל ועל ידו נעשה גומא גמורה יאסר. ואף דמ"מ אין כאן חיוב שלא נעשה מלאכתו בבת אחת כהא דהמצניע המוציא אוכלין ונתן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור שלא נעשה מלאכתו בבת אחת. מ"מ איסורא איכא. ואפי' אסקופה שאיננה כרמלית אלא מקום פטור כהא דמכילתין ח':

מקום שאין בו ד' עג ד'