אגלי טל מח

שהשלוחים תמיד מכוונים ליום ראשון [ועכ"פ הוי רוב כדברי התמים דעים הנ"ל וכן אלול שלא מצינו אלול מעובר. חשוב רוב שלא נתעבר] יעשו תשרי ג"כ ביום ראשון שיאמרו שבוודאי הוקבע החודש בזמנו. אבל בר"ה מה יאמרו שהוקבע החודש בזמנו. הא מ"מ יש להם חשש שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה. לגרסת הרי"ף ורש"י ביצה ה':

בדברי רבא. דהחודש מתקדש בזמנו לגבי חשבון המועדות ומ"מ יום שני נמי קודש. ע"כ אין לגזור שאר מועדות אטו ר"ה:

ולפי"ז צריך לומר דבזמן שבהמ"ק קיים שלא היו מקבלין עדות החודש מן המנחה ולמעלה. ולא משכחת שנתקדש החודש בזמנו אלא אם באו עדים קודם המנחה ואין יום השני קודש וכן קודם שנתקלקלו הלוים בשיר. מה שלא היו עושין אז כל המועדות שני ימים אטו ר"ה. משום שעדיין לא נגזרה גזירה דר' יוחנן דכל היכי דמטו שלוחי ניסן וכו' ליעבדו ניסן תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי:

והנה לפי סברא זו יש עוד ראי' דגזרינן רובא אטו מיעוטא דהרי היכי דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי שגוזרין ניסן אטו תשרי. הא בקביעת ניסן תלוי שלשה ימי מועד היינו יו"ט ראשון של פסח ויום שביעי של פסח ויום חג השבועות דתלוי בקידוש ניסן וגוזרין אטו תשרי שהוא רק שני ימים יום א' של סוכות ויום שמיני עצרת דאטו ר"ה ליכא למיגזר בזמן שאין בהמ"ק קיים דאף שנתקדש החודש בזמנו צריכין לעשות שני ימים מחשש באו עדים מן המנחה ולמעלה ואין גזירה רק משום יום א' של סוכות ויום השמיני. והנה גוזרין ביום א' ושביעי של פסח ושבועות שלשה ימים אטו שני ימים. הא קמן שגזרו רובא אטו מיעוטא. ולא דמי להא דפרק כל הצלמים שברוב מקומות ההם אין שום חשש. אבל הכא שבמקום זה יש חשש שפיר גוזרין רוב הזמנים אטו מיעוט הזמנים:

וכל זה הוא לפי גרסת הרי"ף ורש"י ביצה ה':

מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. שמקדשין יום ראשון לחשבון המועדות. ונוהגין יום שני נמי קודש. אבל גרסת ר"ח ותוס' ורא"ש מי לא מודה ריב"ז שאם לא באו עדים. ומפרשים שלא באו עד שאין שהות לקבל עדותם מקדשין יום שני לחשבון המועדות וגומרין יום ראשון ג"כ בקדושה. ולעולם לא משכחת יום שני קודש כלל אלא א"כ לא נתקדש החודש בזמנו היינו ביום ראשון. וא"כ שייך לגזור אטו ר"ה ומדלא גזרו בכל המועדות בא"י אטו ר"ה. מוכח דרובא אטו מיעוטא לא גזרינן:

והנה בתשובה כתבתי לתמוה על שיטת הרי"ף ורש"י מש"ס ר"ה ל"ב:

ליום השני ירד רבי חנינא מאי שני אילימא יו"ט שני למימרא דעברוה לאלול והא אמר ר"ח ב"כ מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. והא המעשה הזה רי' כשהיו הסנהדרין פעם אחרונה באושא כפירש"י שם ל"א:

וזה הי' אחר תקנת ריב"ז ביבנה שקודם אושא. ולפירש"י אחר התקנה קידשו בראשון ואעפ"כ שני ג"כ יו"ט:

גם רש"י בעצמו חזר בו שכתב בתשובה הובא בטור או"ח סי' ת"ר לענין ברכת שהחיינו בליל ב' של ר"ה. ואי ממנהגא דב"ד סמכינן הלוא השני עיקר. ולפירש"י הנ"ל לאחר התקנה הראשון עיקר. אלא ודאי חזר בו וס"ל ג"כ כשיטת הר"ח וגרסתו. והכי קי"ל בש"ע שם דמברכין בליל ב' שהחיינו אף שאין לו פרי חדש והוא כשיטת הר"ח וגרסתו. ולפי שיטתו הוכחנו דרובא אטו מיעוטא לא גזרינן. הוצרכתי להביא ראי' לדברי הריב"ש הגם שדברי הריב"ש אינן צריכין חיזוק דרב גוברי'. אך מחמת שפשט לשון רש"י ותוס' דכולה מחוזא רצפה היתה. משמע לכאורה דרוב לא מהני. הבאתי ראיה זו. וצריך לומר כל שבתוס' לאו דווקא ותפסו לשון רש"י שכתב כל. ובאמת רש"י לפי שיטתו וגרסתו בש"ס ביצה הנ"ל האי כל דווקא הוא כנ"ל. ע"כ תפסו התוס' נמי לשון כל אף דלדידהו לאו דוקא רק משום דרובו ככולו:

[כח] רמב"ם פכ"א מה"ש הל"ג ועיין במ"מ שם. [כט] אבל מותר לזלף מים וכו'. ש"ס מכילתין צ"ה. הובא בדברינו לעיל ס"ק כ"ב והאידנא דס"ל כר' שמעון שרי אפי' לכתחילה פירש"י כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר. והמרבץ אין מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק:

[ל] מביא תבן ומרדה בה וכו'. ש"ס עירובין ק"ד. וברמב"ם פכ"א מה"ש הלכה ד':

[לא] התחובין בקרקע הבית וכו'. ש"ס מכילתין קי"ג. אמר רב נחמן אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת וכו' אבל לא את העמודים. אמר לי' רבא לרב נחמן מאי שנא עמודים דלא. אילימא משום דקעביד גומות. גומות ממילא קהויין. דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן. אם מקצת עליו מגולין אינו חושש וכו' וניטלין בשבת [ואף דבנטילה נשאר גומא במקומו]. בשדה לא אתי לאשוויי גומות הכא בבית אתי לאשוויי גומות. [ופי' בשיטה המיוחסת להר"ן הא דלפת מיירי בשדה דהיא עשוי לגומות ולא אתי לאשוינהו] ופר"ח בהא דקאמר הש"ס גומות ממילא קא הויין וז"ל העמודים התקועין בארץ כשעוקרן אינו מתכוין לעשות גומא והגומא ממילא קמתגליא וכו'. והנה חידש לנו הר"ח דאין היתר אלא באינו מתכוין שישאר גומא:

והנה אם נדקדק בלשון ממילא הויין. הנה בש"ס ברכות ל"ח. גברא לאכילה מכוין ורפואה ממילא קא הויא. הרי כי לשון ממילא הוי בשאינו מתכוין לכך:

אך במנחות מ"ח. בהא דשחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון. ומקשה לרבי דאמר שחיטה מקדשא. דפריק להו היכא. אי מאבראי איפסלו ביוצא אי מגואי מעייל חולין לעזרה. ומשני לעולם דפריק להו מגואי. וחולין ממילא הויין. הרי דלשון ממילא הויין הוא אף במתכוין לכך. שהרי שם הוא מתכוין