אגלי טל מה

לא הוי שגגת סקילה משום דאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת. כמו שכתבו בתחילת דבריהם בגרירה. וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב פירוש אחר בתחילת דבריהם אלו. ונראה משום שהוקשה למהרש"א קושייתם בסוף דבריהם משמואל נדחק בתחילת דבריהם. אך כל דברי מהרש"א שם אינם מובנים כלל וכלל. והסברא נכונה מאוד דמשום דלא הוי מלאכת מחשבת לא הוי שגגת סקילה. ולא דמי לדבר שאין מתכוין בשאר איסורין שהנפעל הוא פעולת איסור. רק שתרצה לפטור אותו משום שהוא לא נתכוין אליו. אבל בשבת כשלא נתכוין ואינו מלאכת מחשבת איננה מלאכה כלל. דגמרינן ממשכן דכתיב בי' מלאכת מחשבת. דבשאיננה מלאכת מחשבת אינה מלאכה כלל. דלא הוי דומיא דמשכן. וא"כ כיון דבלאו פיטור שאינו מתכוין אין הנפעל מלאכה דאורייתא. שוב שרינן לכתחילה כמו בשאר איסורין באיסור לאו. וע"כ יש לתפוס פשטות הסוגיא דאין היתר דבר שאין מתכוין באיסור מיתה:

(כ) מכל מקום לבי מהסס בכל זה דמה שהמצאתי מהא דש"ס כריתות הנ"ל באבד מלקט מלבו דאף שלא הי' מחשבתו בפועל על לקיטת ענבים שליקט. מ"מ כיון שבאמת הי' צריך לענבים חייב. יש לפקפק בזה ולומר דכוונת הש"ס כיון דמחשבתו הי' תחילה לענבים. ועדיין לא נעקר מחשבתו. דאף שחישב אח"כ לתאנים הרי בטעות הי' דסבור תאנים בעינא. ועקירה בטעות לאו שמה עקירה מהני מחשבה ראשונה ללקיטה של עכשיו לשוויי מלאכת מחשבת. אך לענין מתעסק. כיון דבשעת מעשה לא נתכוין לענבים מתעסק הוא. וכן הראיה מנתכוין להגביה את התלוש ונמצא מחובר ותלשו בהגבהתו זו דחשוב מלאכת מחשבת. יש לומר משום דהרי בתלישה זו נשלמה מחשבתו שחישב להגביה. ולעולם מחשבה בפועל בעינן גם לענין מלאכת מחשבת:

(כא) אך נראה שגם לפי פירוש זה שנלמד מש"ס הנ"ל דמהני מחשבה ראשונה ולא בעי מחשבה בשעת מלאכה לשוויי מלאכת מחשבת. ג"כ יש ליישב קושיית התוס' ודברי תשו' הרי"ף הנ"ל בסיגנון הנ"ל. דהנה הרמב"ן הקשה דאיך אפשר לומר שר' אליעזר מחייב משום השוואת גומות. דא"כ לא הי' לר' אליעזר לומר סתם חייב רק ברואין שהשוה גומות ע"ש. ואמנם לשיטת התוס' דר' אליעזר סובר דהוי פסיק רישא שבבירור ישוה גומות ע"כ אמר סתמא חייב. אמנם מה דחשיב פסיק רישא היינו המכבד בית גדול דאי אפשר שלא יהי' שם גומא וכמ"ש הרע"ב פ"ב דביצה מ"ז. אבל בכל כח וכח שבכיבוד ודאי אינו פסיק רישא שבמקום זה יש שם גומא. אך דמ"מ מועיל מחשבה שחישב תחילה לכבד את כל הבית לשוויי מלאכת מחשבת. אבל לענין דבר שאין מתכוין דבעי כוונה בשעת מעשה כמו לענין מתעסק בש"ס כריתות הנ"ל. מיפטר על כח וכח שבכיבוד שבכח אחד שבכיבוד שעשה הא אינו מבורר שיש שם גומא. ואף אם לפי האמת יש שם גומא. כיון שהוא לא ידע שיש שם גומא. הא ספק פסיק רישא לא חשוב פ"ר כמ"ש הט"ז סי' שט"ז גבי צידת דבורים וכן כתבו הרמב"ן והר"ן בפרק כירה גבי צירוף. וע"כ ר' אליעזר דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. רק דבעי מלאכת מחשבת. שפיר מחייב. משום דמהני מחשבתו שחישב תחילה לכבד את כל הבית לשוויי מלאכת מחשבת. אך לדידן דקיימא לן כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ובעי מחשבה בשעת מלאכה ובכל כח וכח של כיבוד אין שם מחשבה בשעת מעשה ומותר. אך לחכמים שאומרים שאינו אלא משום שבות ואינהו ס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וא"כ יחשב פסיק רישא לאשוויי מלאכת מחשבת ויתחייב. אך התוס' לא הקשו מהחכמים דאי יתחשב פסיק רישא יתחייב. רק דייקו דלא הוי פסיק רישא מר' שמעון דמתיר לכתחילה. והיינו משום דזה אינו ברור דפסיק רישא מהני להחשב מלאכת מחשבת. ובתה"ד סי' רס"ה ז"ל ולגבי חלול שבת דבעי מלאכת מחשבת ואפי' פסיק רישא פטור מן התורה. משא"כ גבי בהרת ושאר איסורין עכ"ל. וכן כתב הריב"ש סי' שצ"ד ויש לומר דבהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ר"א סבר דמהני פסיק רישא לשוויי מלאכת מחשבת. ורבנן סברי אע"ג דפסיק רישא הוא לא מהני לשוויי מלאכת מחשבת. וכעין זה כתב מהרש"א ז"ל. אך שלא ראה דברי תה"ד והריב"ש. ע"כ כתב בדרך אפשר ולשון רפוי. ולדידן דקי"ל כר' שמעון בדבר שאין מתכוין. ולגבי דבר שאין מתכוין הא לא הוי פסיק רישא כנ"ל ומותר לכתחילה:

(כב) ובזה מיושב תשובת הרי"ף הנ"ל דר"ג דאמר מכבדין את בית המטות ביו"ט [בית המטות היינו בית שאוכלין בו אורחין שמסובין על המטות דלא כפי' הרע"ב מקום קצר] ס"ל כר' אליעזר דמהני פסיק רישא לשוויי מלאכת מחשבת. וס"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. ע"כ מכבדין את בית המטות ביו"ט. אבל לא בשבת כיון דס"ל כר' אליעזר דהוי מלאכת מחשבת שוב הוי שגגת סקילה. ובשגגת סקילה לא התיר ר' שמעון כבש"ס סנהדרין הנ"ל. ואינו מתיר רק ביו"ט שהוא איסור לאו. וחכמים ס"ל דלא הוי מלאכת מחשבת. דפסיק רישא לא מהני לשוויי מלאכת מחשבת כדברי תה"ד והריב"ש הנ"ל. [אך דס"ל דבר שאין מתכוין אסור] ולדידן קי"ל כחכמים דלא מהני פסיק ריש לשוויי מלאכת מחשבת. ולא הוי איסור סקילה. וקי"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר באינו איסור סקילה:

הנה כתבנו שני תירוצים ותלוי בפירוש ש"ס כריתות הנ"ל איזה דרך ישכון אור והמעיין יבחר:

(כג) ומה שלא תירצו התוס' כתירוץ זה השני. [על תירוץ הראשון אין לדקדק כן יען הוא בנוי על יסוד חידוש הריב"ש ואפשר דהתוס' לית להו] משום דמתרוצם שתירצו דר' אליעזר וחכמים פליגי אי הוי פסיק רישא. משמע דס"ל ספק פסיק רישא אסור. דאל"כ אף דר' אליעזר סבר שזה פסיק רישא הוא. מ"מ המכבד לא ידע. ועיין לעיל ס"ק כ' אות י"א. אלא ודאי ס"ל דספק פסיק רישא חשוב פסיק רישא. והרב מלאדי בש"ע סי' רע"ז סק"א כתב דיעות בזה. א"כ כל כח בפני עצמו אם יש שם גומא הוי פסיק רישא. וכיון שבודאי בכל הבית נמצא גומא אימת שיפגע בכיבודו במקום הגומא יחשב פסיק רישא ויתחייב. אך לשיטת הרמב"ן והר"ן גבי צירוף והט"ז סי' שט"ז גבי צידת דבורים יש ליישב קושית התוס' ותשובת הרי"ף כמו שכתבתי:

(כד) עתה נבאר מה שתירצו התוס' על קושייתם הנ"ל אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת כיון דלא הוי פסיק רישא אף דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. מ"מ מה"ת מותר משום דלא הוי מלאכת מחשבת. והנה בתוס' מכילתין הנ"ל תירצו באופן אחר ממה שתירצו בתוס' פסחים ס"ה. שבתוס' מכילתין תירצו דבהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ר' אליעזר חשיב לי' פסיק רישא ורבנן לא חשבו לי' פסיק רישא. ובתוס' פסחים תירצו דר' אליעזר סובר סתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות הגומות. עוד יש שנויים בין תוס' מכילתין לתוס' פסחים בסוגיא זו בהא דמסיק הש"ס והאידנא דס"ל כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה כתבו התוס' וז"ל בה"ג שרי כיבוד מהאי טעמא אפילו בדהוצין. ואין נראה לר"י דבפרק כל הכלים אמר ר' אלעזר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אפי' בשל תמרה משמע דפשיטא לי' דליכא מאן דשרי אפי' לר' שמעון משום דהוי מלאכתו לאיסור ואי שרי לכבד הוי מלאכתו להיתר אלא ודאי כיבוד אסור לכ"ע מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לר' שמעון אלא דווקא ריבוץ עכ"ל. ובתוס' פסחים כתבו וז"ל פסק בה"ג דכיבוד מותר כדאמרינן בהמצניע