אגלי טל מג

מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול וא אפשר שלא יהיה שם גומא וחכמים אוסרין משום אשוויי גומות. ומזה מוכח דחכמים פליגי על ר' אליעזר במה דס"ל דכיבוד הוא בנין בעצם אף להתיר לכתחילה דאי לכתחלה אסור משום בנין בעצם אין טעם לחלק בין מרובה למועט ומה טעם של בית ר"ג שמכבדין בית המטות אלא ודאי ס"ל לחכמים שאין איסור כלל משום בנין בעצם אף לכתחילה אבל ר' אליעזר מחייב חטאת משום בנין בעצם. וזה דלא כתוס' שבת דר"א דמחייב משום דס"ל דהוי פסיק רישא:

(ה) והנה הרמב"ן כתב בהא דחכמים אומרים שאינו אלא משום שבות שני טעמים א' משום דאין חיוב אלא בהדק בעפר יפה שמלאכתו מתקיימת. והב' דכשממלא עפר ע"י כיבוד וריבוץ חשוב כלאחר יד. ולפי טעם הראשון נראה לי דמכבד ומרבץ בשדה חייב משום חורש אף לרבנן. דלענין בנין שייך לומר דאינו אלא בהדק יפה. אבל חרישה אדרבא הרי היא לרפויי ארעא ולא להדק. וכן משמע בירושלמי שחשב המכבד ומרבץ במלאכת חורש. וקשה דטפי היה לו לחשבו במלאכת בונה. וכן פירשו כל הראשונים פלוגתא דר' אליעזר וחכמים משום בונה. ועוד קשה איך שנה הירושלמי משנתו כר' אליעזר דשמותי הוא. אך לפי טעם הראשון של הרמב"ן הדבר נכון דר' אליעזר וחכמים פליגי במכבד ומרבץ בבית דחיובי' משום בונה. בהא פטרי חכמים משום שאינו מהודק. אבל הירושלמי שחשבו במלאכת חורש ע"כ מיירי במכבד ומרבץ בשדה דבשדה חיובי' משום חורש [וק"ע שפי' הירושלמי במכבד וכו' בבית תמוה ונראה כט"ס] בזה לא פליגי חכמים כלל. וע"כ לא כתבו הירושלמי במלאכת בונה בבית דקי"ל כחכמים דאינו אלא משום שבות. רק במלאכת חורש בשדה דבזה חכמים מודים:

(ו) וטעם השני של הרמב"ן משום דהוא כלאחר יד לית ליה להירושלמי. ואין תימא לומר כן שהרי התוס' שפירשו טעם החכמים משום שאין מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת הא לאו הכי הי' מחייבין. וע"כ דלית להו דחשיב כלאחר יד [אך דלא ס"ל טעם הא' של הרמב"ן ג"כ] והא דאמרינן בפרק כירה מ"ו. גבי גרירה דאפי' מכוין לעשות חריץ אינו אלא מדרבנן דכלאחר יד הוא. היינו כפירש"י שם דחופר דאמר לקמן דהוא תולדה לחורש וחייב. ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום עכ"ל. וזהו בחפירה שדרכו בכלי במרא וקורדום אבל אשוויי גומות דאורחיה ביד וברגל (כמ"ש הרמב"ן בעצמו] כי עביד ע"י כיבוד וריבוץ נמי אורחי' הוא:

(ז) ובעיקר קושית התוס' למה מחייב ר' אליעזר במכבד ומרבץ הא לאו מלאכת מחשבת הוא. דאפי' מאן דאוסר דבר שאין מתכוין. מ"מ בשבת פטור מדאורייתא משום דלאו מלאכת מחשבת הוא. ואין לומר דהוי פסיק רישא דהא מסקנת הש"ס דלר' שמעון מותר לכתחלה ע"ש. ונראה דהנה לשיטת רש"י כריתות י"ט. דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה. בפשיטות לא קשה מידי. אך שם בגמ' עמוד ב' דמקשה לשמואל דאמר נתכוין לתלוש מאילן זה ותלש מזה פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ממתניתין דנתכוין לתלוש ענבים ותלש תאנים ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. ור' יהושע נמי לא פטר אלא בתרי מיני אבל בחד מינא אפי' ר' יהושע מחייב עי"ש. ולישנא דש"ס ור' יהושע נמי וכו'. משמע דהקושיא היא גם מר' אליעזר:

דאל"כ היה להש"ס לומר ולא פטר ר' יהושע אלא וכו'. אבל לשון הנ"ל מורה דהקושיא מר' אליעזר ומסיים עוד קושיא דר' יהושע נמי לא פטר וכו' ואי אמרת כשיטת רש"י דר' אליעזר לית ליה מלאכת מחשבת אסרה תורה מה קושיא מר' אליעזר. ואם זה גופא הקשה הש"ס על שמואל דאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה מר' אליעזר דלא בעי מלאכת מחשבת. על זה לא משני מידי. שגם לפי האמר הא לא בעי ר' אליעזר מלאכת מחשבת לפירש"י:

] (ח) ועוד יש לעיין מהא דמכילתין צ"ד:

בהא דהנוטל צפרניו זו בזו ר' אליעזר מחייב ובגמ' מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור עי"ש. והיינו דבזה הכל מודים דחשוב כלאחר יד ולפמ"ש הח"מ והב"ש והפר"ת באהע"ז סי' קכ"ג דפטור כלאחר יד בשבת משום מלאכת מחשבת. א"כ למה יפטור ר' אליעזר. אלא ודאי גם לר"א בעינן מלאכת מחשבת:

(ט) מיהו לפי מ"ש בפתיחת החיבור בס"ד דהא דצריכין לטעמא דמלאכת מחשבת. היינו היכא דאין שינוי בנפעל אלא בפועל. אבל כשיש שינוי בנפעל אין צריכין לטעמא דמלאכת מחשבת. יש לומר דרש"י בפירושו יישב זה בלשונו הזהב שפירש מחלוקת לעצמו ובהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידיו לתקנו בלא כלי. אבל לחבירו אינו יכול לאמן את ידיו ליטלן יפה בלא כלי עי"ש. וכיון שאינן ניטלין יפה הרי שינוי בנפעל. ואדרבא לפירש"י הנ"ל דר' אליעזר לא בעי מלאכת מחשבת מובן היטב הפלוגתא שבין ר' אליעזר וחכמים בלעצמו דודאי אין דרך ליטול הצפרנים רק בסכין וכלאחר יד הוא. אך מ"מ ר' אליעזר מחייב כיון שיכול ליטלן יפה בלא כלי הרי אין שינוי בנפעל רק בפועל ור' אליעזר דלא בעי מלאכת מחשבת מחייב בזה כדברי האחרונים באהע"ז הנ"ל:

(י) אך דקדוק לשון הש"ס כריתות הנ"ל מורה דגם לר' אליעזר בעי מלאכת מחשבת כנ"ל וקושיית רש"י בכריתות שם שמכח קושיא זו חידש רש"י לומר דר' אליעזר לא בעי מלאכת מחשבת יישבו התוס' בכמה מקומות בטוב טעם:

(יא) והנראה לי בישוב קושית התוס' הנ"ל בסוגיין דהנה זה לשון הש"ס כריתות י"ט:

הנ"ל אמר ר"נ אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. [ואפי' נתכוין לתאנה זו וליקט את זו פטור] איתיבי' ר' יהודה אומר אפי' נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים כו' ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. והא הכא מתעסק הוא. ור' יהושע נמי לא קא פטר אלא ממינא למינא. אבל בחד מינא אפי' ר' יהושע מחייב. ומשני הב"ע כגון שאבד מלקט מלבו. נתכוין ללקט ענבים וסבור תאנים בעינא והלכה ידו על הענבים. דר' אליעזר סבר הרי נעשית כוונתו [פירש"י בקשתו]. ור' יהושע סבר הרי לא נעשתה כוונתו ומחשבתו. ופירשו התוס' וז"ל וניחא עתה דלא פריך הא בחד מינא חייב. דכותי' בחד מינא מיירי כגון שנתכוין ללקט תאנים הללו ושכח וקסבר תאנים אחרים בעינא שהם מצד אחר והלכה ידו על תאנים הראשונים ומש"ה חייב כיון דמעיקרא לתאנים הללו נתכוין. דהא דפטור מטעם מלאכת מחשבת בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר. מיירי שלא אבד מלקט מלבו שלא נתכוין מעולם אלא לאותו מחובר הראשון עכ"ל. ומבואר דמטעם מלאכת מחשבת לא מפטר אלא בלא נעשתה בקשתו. אבל בנעשתה בקשתו שבאמת היה צריך לאותם שליקט אף שהוא לא הי' יודע בשעת לקיטה שצריך להם מלאכת מחשבת הוא. ובחד מינא חייב. ולא מפטר אלא בשני מינים לר' יהושע מטעם מתעסק. דלענין שלא יחשב מתעסק צריך שידע בשעת לקיטה שצריך להם ומחשבתו אליהם בפועל. אבל מה שהיה צריך אליהם באמת לא מהני שלא יחשב מתעסק. לבל לענין מלאכת מחשבת מועיל מה שהי' צריך אליהם אף שהוא לא הי' מחשבתו אליהם בשעת לקיטה בפועל:

(יב) וכן משמע בתוס' מכילתין ע"ב:

שכתבו בהא דצריך קרא דבה פרט למתעסק בשבת. וקשה תיפוק לי' משום מלאכת מחשבת. וכתבו דלרבא צריך קרא בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהיה מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא הי' יודע שהוא מחובר. ואביי דמחייב בכה"ג משום דמכוין לחתיכה בעלמא. משכחת לה בנתכוין להגביה את