אגלי טל מב

גבי צירוף. א"כ איך מחייב ר' אליעזר חטאת משום שהוא יודע שפסיק רישא הוא מ"מ זה המכבד והמרבץ לא ידע שפסיק רישא הוא. שהרי אף החכמים לא הודו לו וסוברים דלאו פסיק רישא הוא. ומנין ידע ההדיוט הזה מה שהחכמים לא ידעו. וא"כ לאו פסיק רישא הוה. וגם עיקר התירוץ דבהא פליגי אם הוי פסיק רישא. הוא דוחק קצת שיחלקו במציאות:

(יב) אך לשיטת היראים בקרוב לפסיק רישא פליגי ר' ירמי' רבה ועולא אם חשוב פסיק רישא. יש לומר דר' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי. דהא המכבד והמרבץ קרוב לודאי שישוה גומות וכן משמע מדמחייב ר' אליעזר מלקות ביו"ט. ואי ספק שקול הוה. א"כ איך נוכל לר"ל דסבירא לי' התראת ספק לא שמה התראה אלא ודאי שקרוב לודאי שישוה גומות וכיון שהוא יודע שקרוב לודאי כאלו ידע שודאי הוא וחשוב פסיק רישא [ובכה"ג חשוב התראת ודאי כמבואר בתוס' נדה מ"ו:

סוף דה"מ ר"י דמשום רוב חשיב התראת ודאי] ע"כ ר' אליעזר מחייב חטאת דסבר כעולא דחשוב פסיק רישא. וחכמים אומרים אינו אלא משום שבות דסוברים כר' ירמיה רבה דלא חשוב פסיק רישא. [ואל תתמה מה שכתבתי שר' אליעזר מחייב חטאת משום קרוב לפסיק רישא. והיראים כתב תולדה דרבנן לחורש לא יגרור אדם כסאות גדולות דקרוב לפסיק רישא הוא שישוה גומות הנה דקרוב לפסיק רישא אינו אלא דרבנן. הא ליתא דמ"ש היראים שהוא דרבנן משום דהעושה חריץ ע"י גרירה הוא רק מדרבנן דהוי חופר כלאחר יד כדאיתא בשבת מ"ו:

ולעולם קרוב לפסיק רישא יש לומר שמן התורה חשוב פסיק רישא כיון שמן התורה אזלינן בתר רובא. בפרט קרוב לודאי דלמיעוטא דמיעוטא אף ר' מאיר לא חייש. שפיר הוה פסיק רישא מן התורה לר' אליעזר. וחכמים אומרים דאינו אלא שבות דלא חשוב פסיק רישא. כיון דמ"מ אינו בירור גמור אצלו] וקיימא לן כוותייהו. וע"כ למה דקיימא לן כר' שמעון מותר לכתחילה. ומזה נסתייע ג"כ גירסת היראים. ונסתייע ג"כ הפסק דלהלכה לא חשוב פסיק רישא:

(יג) שוב ראיתי בתשו' הריב"ש סי' שצ"ד שהגירסא הנכונה אבל בגדולים ד"ה אסור שאי אפשר שר' יהודה יתיר בגדולים מדקאמר כל הכלים אין נגררין עי"ש. והנאני שכוונתי לדעתו ז"ל. והביא עוד ראי' מעגלה דסוף פ"ב דביצה וסתם עגלה גדולה היא. אך מה שהביא עוד ראי' דודאי ר' יהודה אפי' לא אפשר אוסר מהא דבכורות דבכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם. צריך לי עיון דא"כ יקשה ממנה ללישנא בתרא דפסחים דלא אפשר ולא מכוין לכ"ע שרי. ועל לישנא קמא הקשה הש"ס ואתותב. ועל לישנא בתרא לא הקשה. ש"מ דמהא דבכורות אין ראי'. דאיכא לאוקמי באפשר להקיז במקום שאין עושה בו מום. ולר' יהודה דגזר משום דאדם בהול על ממונו בכל ענין אסור. דגזר שמא יבא להקיז במקום שעושה מום אף שיהי' אפשר להקיז במקום שאין עושה בו מום. ולחכמים באמת אין איסור אף במקום שעושה בו מום כשאם לא אפשר להקיז במקום שאין עושה בו מום:

[כא] ש"ס מכילתין כ"ט:

גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא עי"ש. וממילא הוא הדין לר' שמעון בגדולים מאוד דהוי פסיק רישא דבהא לא פליגי. ועיין לקמן ס"ק כ"ג:

[כב] (א) אסור לכבד את הקרקע וכו'. ש"ס מכילתין צ"ה. תנו רבנן וכו' המכבד והמרבץ [המכבד את הבית. והמרבץ במים להרביץ את האבק שלא יעלה. רש"י] וכו'. שגג בשבת חייב חטאת ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה [אחד שבת ואחד יו"ט] אינו אלא משום שבות. פירש"י חייב חטאת וכו' משום בונה. משום שבות דילמא כי כניס לי' מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין. ובסוף מסיק הש"ס והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפי' לכתחילה. פירש"י כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר והמרבץ אין מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק. ובתוס' ד"ה המכבד והמרבץ. תימא דע"כ מיירי דלא הוי פסיק רישא שישוה הגומות דאי פסיק רישא היכי שרי לקמן ר' שמעון לכתחילה הא מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. וכיון דלא הוי פסיק רישא אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת האמר ביומא ל"ד:

גבי צירוף עששיות דדבר שאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת. וי"ל דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דהוי פסיק רישא ורבנן סברי דלא הוי. והא דאמר והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי לכתחילה אע"ג דאפשר דסבר ר"ש דהוי פ"ר מ"מ הש"ס סבר כרבנן דלא הוי פסיק רישא הלכך שרי לכתחילה כיון דקי"ל כר"ש עכ"ל. והא דלרבנן שבות מיהא הוי משום דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. ומ"מ אינו חייב דכיון דאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת. כדמוכח מצירוף עששיות דיומא ע"כ הוי רק שבות:

(ב) אך דעת הרמב"ן ד' מ"ב. בחידושיו דהא דאמרינן ביומא דצירוף עששיות דרבנן משום דלאו תיקון הוא כלל אלא בכלי וכיוצא בו. אבל אם היה תיקון הי' חייב אף שאינו מתכוין עי"ש. ולפי"ז צריך להבין למה לרבנן אינו אלא משום שבות. אך רמב"ן בעצמו פירש בספר המלחמות פרק כל הכלים. וז"ל אפי' לר' יהודה כיבוד הבית בני עראי כלאחר יד הוא ולא חייב בו אלא לר' אליעזר שהו מחמיר בתולדות של בנין כגודלת ופוקסת. הא לדברי חכמים אינו אלא בשיש לו גומא בבית וטממה והדק בה עפר יפה ביד וברגל שמלאכתו מתקיימת עכ"ל:

(ג) ומה שכתב הרמב"ן דאינו חייב בו אלא לר' אליעזר. כוונתו כמו שכתב בחידושיו ד' צ"ה וז"ל טעמא דר' אליעזר במכבד ומרבץ לאו משום אשוויי גומות דכיון דמחייב בהו חטאת ומיתה [צ"ל ומלקות] לא הוה לי' לאחיובי אלא א"כ ידוע שהשוה אותם ממש. אלא דהיא גופה מלאכה שהקרקע משתוה ומתיפה בהן והוי בונה או גמר מלאכה דבני ומכה בפטיש הוא. ולרבנן ליתא מלאכה בעצמה אלא שמא ישוה גומות עכ"ל. וכן דעת התוס' סנהדרין פ"ה. וז"ל ור' אליעזר דמחייב חטאת במכבד ומרבץ לאו משום דלהוי פסיק רישא דהא שרי לר"ש לכתחילה אלא חשוב תיקון לכיבוד וריבוץ כעין בנין דאפי' בלא השוואת גומות בדבר מיעוט מחייב משום בונה כדאשכחן בגודלת ופוקסת:

(ד) וקשה לי דא"כ מנלן להש"ס דרבנן ס"ל דמשום בנין בעצם אין איסור אף לכתחילה והא דאסרי משום שבות הוא משום השוואת גומות. וע"כ שרא אמימר זילחא במחוזא משום דמחוזא מרוצפת באבנים וליכא השוואת גומות. ולדידן דקי"ל כר"ש בכל מקום מותר. אימא דחכמים אוסרים משום שבות משום בנין בעצם כמו בגודלת ופוקסת. דמטעם דמחייב ר' אליעזר חטאת. אוסרים חכמים משום שבות. ה"נ נימא במכבד ומרבץ. וע"כ אף במחוזא ולדידן יהא אסור. ונראה לי משום דבמתניתין דפ"ב דביצה מכבדין בית המטות ביו"ט וחכמים אוסרין [ורישא של בית ר"ג הוא כדאיתא בגמ'] ופירש הרע"ב מפני שהוא מקום