אגלי טל מא

תנא קטנים משום ר"ש ותנא גדולים משום ר' יהודה עכ"ל. אינו מובן. דהא דר' יהודה והא דר' שמעון לאו גבי הדדי מיתני. ובמתניתין דביצה אין זכר לדר' שמעון והא דר"ש הוא בתוספתא סוף פ"ב דביצה ושם אין זכר לדר' יהודה. וא שייך לומר דתנא ר"ש גדולים משום פלוגתא דר' יהודה שלא נזכר שם פלוגתתו כלל. ועוד דאף אם תני מטה משום דר' יהודה אכתי ספסל למה לי. ובתוספתא הנ"ל הוסיף עוד קתדרא ולמה לי' כל הנהו וע"כ דאין לדייק מזה אך לגירסת היראים דעולא אוסר בגדולים גם לר' שמעון. הקושיא הוא בפשיטות:

(ה) עוד הוכחה לגירסת היראים. דהנה לגירסת ספרינו דעולא אמר אבל בגדולים ד"ה מותר. אף דר' יהודה סוף פ"ב דביצה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה. האי כל הכלים צ"ל כל הקטנים קאמר. ולא מוכח מלישנא דכל שאף גדולים אין נגררין. א"כ לר' ירמי' רבה וכן לעולא מקמי שהוכיח רבה מהא דמוכרי כסות שאף קטנים לר"ש נגררין. מנלן לעשות פלוגתא כלל בין ר' יהודה לבין ר' שמעון. אימא דר"ש איירי בגדולים כסא דומיא דמטה. ור' יהודה בקטנים. אלא ודאי אי אפשר לחלק לר' יהודה בין כלים לכלים. מדקאמר כל הכלים. וכל החילוק שבין קטנים לגדולים הכל הוא לר' שמעון. ר' ירמי' רבה אומר בקטנים גם ר' שמעון אוסר ועולא אמר בגדולים גם ר' שמעון אוסר כגירסת היראים:

(ו) עוד הוכחה לגירסת היראים. דהנה בפסחים כ"ה:

ללישנא בתרא [דהוא עיקר דלישנא קמא אתותב] לא אפשר ולא מיכוין כ"ע לא פליגי דשרי. פירש"י בין לאביי בין לרבא שרי אפי' לר' יהודה. ובתוס' פירשו דהאי לכ"ע היינו ר' יהודה ור' שמעון. ולכל הפירושים גם אביי סובר לא אפשר ולא מיכוין שרי אף לר' יהודה. והוא מוכרח בפשט הסוגיא שם. וקשה טובא מהא דמכילתין קל"ג. אמר מר בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ. הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא. אמר אביי לא נצרכא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. וקשה הרי הוא לא אפשר ולא מכוין. ואביי גופי' האמר בסוגיא דפסחים הנ"ל דאף לר' יהודה שרי. אך לפימ"ש בשיטת היראים דודאי לר' יהודה אסור אפי' בגדולים מדאמר כל הכלים אין נגררים. ואי אפשר לחלוק על זה. [וכל מחלוקת ר' ירמי' רבה עם עולא הכל הוא לר' שמעון] א"כ לכאורה מוכח לר' יהודה דאפילו לא אפשר ולא מכוין אסור דגדולים היינו לא אפשר. אך שאינה הוכחה דגדולים מטעם אחר אסור דהוי קרוב לפסיק רישא. וכל הוכחה דר' יהודה סובר דבר שאינו מתכוין אסור. הוא מקטנים דאפשר. אך בשבת דקאי מקמי דסבר אביי מודה ר' שמעון בפסיק רישא עי"ש. א"כ היה מוכח מדאסר ר' יהודה בגדולים דלא אפשר ולא מכוין אסור. (ז) שוב ראיתי שיש לדחות הוכחה שניה הנ"ל דודאי מוכח דר' יהודה ור' שמעון פליגי מהא דבכורות ל"ג:

בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דברי ר' יהודה [דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום] וחכמים חומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ר' שמעון אומר יקיז אף במקום שעושה בו מום. ובגמ' דטעמא דר' שמעון משום דבר שאינו מתכוין מותר. והנה ר' יהודה וחכמים שאוסרים סבירא להו דבר שאינו מתכוין אסור. ומפורש דפליגי. [וללישנא בתרא דפסחים מחלוקתם באפשר להקיז במקום שאין עושה בו מום אך בלא אפשר גם לר' יהודה וחכמים מותר] מיהו בר' יהודה יש לדחות דלעולם מיירי בלא אפשר להקיז במקום שאין עושה בו מום בהא מתיר ר' שמעון ור' יהודה אוסר משום גזירה דילמא אתי למיעבד אף שהיה אפשר במקום שאין עושה מום ור' יהודה לטעמי' דגזר. אך מחכמים דלא גזרי ומ"מ אסרי במקום שעושה מום יש ראיה דפליגי עם ר' שמעון בדבר שאין מתכוין. וע"כ אמרינן דגם ר' יהודה פליג ואין צורך לחדש טעם בדר' יהודה משום גזירה זו:

(ח) ולענין הלכה כל הפוסקים פה אחד להתיר בין קטנים בין גדולים דלא כיראים. והגם שחזקנו זרועות גרסת היראים. מ"מ אין הכרעה בזה לפסוק הלכה לאסור בגדולים. דאף דאתותב ר' ירמיה רבה במה דאוסר קטנים לר' שמעון. לא אתותב במה שהתיר גדולים לר' שמעון וכה"ג כתבו התוס' פסחים כ"ה:

וז"ל והא דאמר בכתובות גבי מהו לבעול לכתחלה בשבת. דקאמר לר' יהודה דאסור משום דבר שאינו מתכוין אע"ג דהוי לא אפשר ולא מכוין [ולעולא וכן ללישנא בתרא דפסחים מותר אפי' לר' יהודה] צריך לומר דההוא סוגיא כר' ירמי' רבה דפרק במה מדליקין דאסר לר' יהודה לא אפשר ולא מכוין. ואע"ג דאתותב במה דאמר קטנים אסורין אפי' לר' שמעון אתותב מ"מ במה דאסר אפי' בגדולים לר' יהודה לא אתותב עכ"ל. והכי נמי יש לומר לגרסת היראים נהי דאתותב ר' ירמי' רבה במה שאסר קטנים לר' שמעון. מ"מ במה שהתיר גדולים לר' שמעון לא אתותב. והנה דבר זה מחלוקת ר' ירמי' רבה עם עולא בגדולים דקרוב לפסיק רישא הוא אם חשוב פסיק רישא. לעולא חשוב פסיק רישא ולר' ירמיה רבה לא חשוב פסיק רישא. וכיון דכל איסור גרירה הוא רק מדרבנן כמפורש בדף מ"ו:

דהוי חופר כלאחר יד ובדרבנן נקטינן לקולא:

(ט) ובהעמיק על הדבר נראה דכי היכי דלפי גרסת רש"י ותוספות לישנא בתרא דפסחים דלא אפשר ולא מכוין אפי' לר' יהודה שרי הוא כעולא דאמר בגדולים ד"ה מותר כיון דהוי לא אפשר ולא מכוין. כן לגרסת היראים אבל בגדולים ד"ה אסור לישנא בתרא דפסחים כעולא. והיינו דלישנא בתרא דלא אפשר ולא מכוין שרי גם לר' יהודה. קשה לשתרי לר' יהודה בגדולים והרי ר' יהודה אמר כל הכלים אין נגררין [חוץ מן העגלה] ומשמע אפי' גדולים. וע"כ טעם גדולים דאסור לר' יהודה משום דהוי קרוב לפסיק רישא וחשוב פסיק רישא. מהאי טעמא גם לר' שמעון אסור. ע"כ מוכרח עולא לומר מטה דומיא דכסא. אבל לפי הסוגיא דכתובות שהביאו התוספות בפסחים דלר' יהודה אפי' לא אפשר ולא מכוין אסור. א"כ טעם ר' יהודה דאיסר בגדולים כפשטו. דדבר שאין מתכוין אפי' בלא אפשר אסור. שוב אין הוכרח להוציא דברי ר' שמעון מפשטן שהתיר מטה דסתמה גדולה וכיון דסתם סוגיא דכתובות להתיר גדולים לר' שמעון נקטינן כותה:

(י) עוד טעם לפסק הלכה להתיר גם בגדולים דהנה בפ' המצניע צ"ה. ת"ר המכבד והמרבץ וכו' שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ובסוף הסוגיא והאידנא דס"ל כר' שמעון שרי לכתחילה רש"י פירש דקאי אמרבץ. וי"א דקאי גם אמכבד. ובתוס' ד"ה המכבד והמרבץ תימא דע"כ מיירי דלא הוי פסיק רישא שישוה הגומות דאי הוא פסיק רישא היכי שרי ר"ש לכתחילה. וכיון דלא הוי פסיק רישא אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת. האמר ביומא ל"ד:

גבי צירוף עששיות דבר שאינו מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת. וי"ל דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דהוי פסיק רישא ורבנן סוברים דלא הוי פסיק רישא והאידנא דס"ל כר' שמעון שרי לכתחילה דהש"ס סבר כרבנן דלא הוי פסיק רישא הלכך שרי לכתחילה כיון דקי"ל כר"ש עכ"ל:

(יא) וקשה לי לפי מ"ש הט"ז סי' שט"ז דספק פסיק רישא לא חשוב פסיק רישא. בספק אם יש שם זבובים לא חשוב פסיק רישא ומותר לסתום התיבה ואף דאם יש שם זבובים פסיק רישא הוא מ"מ כיון שאצלו ספק הוא לא הוי פסיק רישא וכן דעת הרמב"ן והר"ן פרק כירה