אגלי טל מ

דגבשושית אפי' אינו מחובר. משום דהגבשושית הוא עפר כמו הקרקע של הבית והשדה חשוב דבר אחד כאילו היה מחובר. מ"מ זבל ברחוב. הזבל חלוק מקרקע הרחוב בשמו ואיכותו ודומה לקוצים בשדה. ואף לדעת רש"י גיטין הנ"ל דיש בקוצים משום מלאכה מדרבנן באמירה לנכרי הוה שבות דשבות דמותר במקום הפסד. כל שכן בקבלנות דאינו אלא מראית עין דשבות דשבות:

[יח] מקנחו בכותל אבל לא בקרקע כו'. סוף פ' תולין אמר אביי וכו' טיט שע"ג רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמר רבא בכותל מ"ט לא משום דמחזי כבונה האי בנין חקלאה הוא. אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות. איתמר מר ברי' דרבינא אמר זה וזה אסור רב פפא אמר זה וזה מותר. למר ברי' דרבינא במהמקנחו מקנחי ליה בקורה. והרי"ף פסק דהלכה כרבא דמקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע ובעל המאור השיג עליו דר"פ בתרא הוא והשיב הרמב"ן דרב פפא במקום רבא תלמיד היושב בפני רבו הוה כדאמרינן בדק לן רבא ואיתמר בכמה דוכתי שמשינהו לאביי ורבא. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. והרשב"א כתב עליו ולא ירדתי לסוף ראייתו דבבתראי לא אמרינן הכי. דהא ר"נ רבי' דרבא הוא. ואעפ"כ הלכה כרבא כשלא הי' יושב רבא לפני ר"נ. וכל מקום דאיכא א"ל רבא לר"נ לחוד הוא דחשבינן לי' תלמיד יושב בפני רבו ואין הלכה כמותו. אבל כשנחלק שניהם כשני חולקים בעלמא הלכה כרבא. וה"נ ר"פ הוא שנחלק על רבא והלכתא כותי' דבתרא הוא עכ"ל:

ולפענ"ד נראין דברי הרמב"ן ז"ל דהא דדילמא אתי לאשוויי גומות פירש הרשב"א בעצמו שמא ישכח ויכוין להשוות גומות. [אבל אין לפרש משום דס"ל דבר שאין מתכוין אסור דהא רבא כר"ש ס"ל] וא"כ ע"כ מר ברי' דרבינא דאמר זה וזה אסור. ולכאורה איסורא מנין. אם נזהר שלא ישוה גומות. וע"כ שחכמים גזרו ע"ז. וא"כ רבא נמי שאמר אין מקנחין בקרקע היינו שגזר עלי' רבא ובית דינו. וא"כ איך יכול ר"פ לחלוק ולומר זה וזה מותר ונאמר דהלכה כמותו משום דבתרא הוא. אדרבה הואיל דבתרא הוא וכבר גזר ע"ז רבא ובית דינו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אפי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. כל שהוא למגדר מילתא כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' ממרים ה"ב. ואין לומר שלא פשטה ברוב ישראל. דענין לא פשטה ברוב ישראל מבואר ברמב"ם שם ה"ו דהיינו שלא יכלו לעמוד בה. ואין דבר זה מקנחו בכותל ובקורה ולא בקרקע דבר שלא יכלו לעמוד בה. אלא ודאי ר"פ נחלק עם רבא בפניו ואמר שאין ראוי לגזור בזה. או שלא הי' ר"פ יודע מגזירת רבא שבשעה שגזר רבא במקומו חקר רב פפא במקומו אם ראוי לגזור בזה והסכים שאינו ראוי. וא"כ שוב אין הלכה כתלמיד במקום הרב. שכל טעם הלכה כבתרא כתב מהרי"ק בתשו' סי' פ"ד משום שיודע סברת שלפניו והוא נחלק. והשלפניו לא ידע סברת שלאחריו עי"ש. וכאן אזדא טעם זה. שאם נחלק עמו בפניו הרי רבא ידע סברת ר"פ ג"כ. ואם בשעה שגזור רבא במקומו אמר ר"ר במקומו שלא לגזור. הא לא ידע רב פפא מסברת רבא. ובכל אופנים הלכה כרבא נגי רב פפא תלמידו:

ויש לעיין לכאורה אף אם ר"פ נחלק עם רבא בפניו. מ"מ איך הי' יכול ר"פ להתיר מה שאסר מר ברי' דרבינא שהי' בימי ר"נ בר יצחק עיין ברכות ל"ט:

וכפי הנראה הי' עוד קודם רבא ואיך נחלק ר"פ עם רבא להתיר מה שאסר מר ברי' דרבינא בקרקע דבקרקע אי אפשר שיאסר רק משום גזירה. אך בחולין מ"ג:

אמר מר ברי' דרבינא מותיבנא תיובתא כלפי סנאי' דרבא. א"כ הי' בימי רבא. א"כ יש לומר שמחלוקת רבא עם ר"פ הי' קודם שאסר מר ברי' דרבינא או בב"א ולק"מ:

[יט] ש"ס מכילתין קכ"א:

טוש"ע סי' שט"ז ועיין במג"א שם:

[כ] (א) מטה כסא וספסל וכו'. ש"ס מכילתין כ"ט:

ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מר' ירמי' רבה. אמר לי' כמאן כר' שמעון. אימר דאמר ר' שמעון בגדולים דלא אפשר. בקטנים מי אמר. ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר. מתיב רב יוסף ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. קתני גדולים [מטה] וקתני קטנים [כסא] קשיא לתרוייהו. עולא מתרץ לטעמי'. ור' ירמי' רבה מתרץ לטעמי'. עולא מתרץ לטעמי'. מטה דומיא דכסא ור' ירמי' רבה מתרץ לטעמי'. כסא דומיא דמטה. מתיב רבה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' והצנועין מפשילין במקל לאחוריהם והא הכא דאפשר למעבד כצנועין דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי ר' שמעון לכתחילה תיובתא דר' ירמי' רבה תיובתא:

(ב) ובתוס' ה"ג [בדעולא] מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר. ולא גרסינן ד"ה אסור דבפרק כל שעה משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר וכן כתבו בפסחים כ"ה:

בד"ה אביי כר' יהודה וז"ל ומה שהי' בספרים בפרק במה מדליקין ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור. שיבוש הוא דבכולי שמעתא שרי טפי לא אפשר מהיכא דאפשר וגדולים היינו לא אפשר עכ"ל:

(ג) אך הגירסא שדחו אותה התוס' בשתי ידים הנה מפורש בדבריהם שכן הי' בספרים כן הוא בספר יראים סי' ק"ב במלאכת החורש. וז"ל תולדה דרבנן הוסיפו חכמים שלא לגרור כסאות גדולות בארץ לפי שהוא קרוב לפסיק רישא ולא ימות לעשות חריץ דתניא ר"ש אומר גורר אדר וכו' ואמרינן עלה בבמה מדליקין לא שנו אלא קטנים אבל גדולים לא וכותי' אסקינן אפי' בעליתא דשישא אסור גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא עכ"ל. והנה יישב טענת התוס' דבכולי שמעתא שרי טפי היכא דלא אפשר. דמ"מ יש טעם לאסור בגדולים משום שהוא קרוב לפסיק רישא:

(ד) ופשטא דשמעתא דבמה מדליקין לענ"ד מוכחא כגי' היראים דמתיב רב יוסף וכו' קתני גדולים וקתני קטנים קשיא לתרווייהו ומה קושיא לעולא דאמר דר"ש אפי' בקטנים מתיר. וכ"ש גדולים שגם לר' יהודה מותר ומה קושיא לעולא מדתני גדולי'. שוב ראיתי שהכ"מ פ"א הל"ה בשם הרמ"כ הקשה כן ומה שפי' רש"י וז"ל ור' יהודה פליג עלי' דתנן במס' ביצה ר"י או' כל הכלים אין נגררין דאי לאו משו' פלוגתייהו למה למתני גדולים השתא קטנים שרי ר"ש גדולים מבעיא אלא