אגלי טל לח

דאמר לי' שחוט לי בשל לי. וצריך קרא דאת שבתותי תשמורו לאסור. ש"מ בעלמא דחי. ודחי הש"ס לא. לאו דמחמר. ואפ"ה לא דחי. ומקשה הש"ס אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי ל"ת נגמר מהכא דלא דחי. והקשו התוס' והיכי נגמר מהכא דלא דחי. דלמא שאני הכא דאיכא עשה ול"ת. דהא כתיב ביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך עכ"ל התוס'. ואם איתא דמחמר אחר בהמת עכו"ם נמי חייב לא קשה מידי דאי אפשר דקרא במחמר אחר בהמתו דלזה אין צריך קרא דבעלמא נמי לא דחי עשה ול"ת. וע"כ במחמר אחר בהמת עכו"ם דליכא עשה דלמען ינוח שורך ואין כאן רק לאו לחוד. וע"ז מקשה הש"ס שפיר דנגמר מהכא דבעלמא נמי לא דחי. [ואין לומר דסבירא להו להתוס' מחמר עובר בעשה דביום השביעי תשבות. דא"כ בחנם הביאו סיפא דקרא למען ינוח שורך וחמורך. אלא ודאי סבירא להו להתוס' ביום השביעי תשבות רק למלאכה שעושה בעצמו. וכ"כ הרשב"א בשם מורו] אלא ודאי סבירא להו להתוס' דאין חיוב מחמר רק בבהמה דידי' ולעולם איכא באיסור מחמר עשה ול"ת. וכ"כ בתוס' הרא"ש כדברי תוס' אלו:

(ד) ובדברי הרשב"א שם אין הכרע. וז"ל ונגמר מהכא דלא דחי. אין להקשות אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ול"ת דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי וי"ל וכו'. ומורי ז"ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא באבות מלאכות עכ"ל. וקשה הא איכא מ"מ עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. ומשמע לכאורה דס"ל דמחמר איתא אפי' בבהמת עכו"ם וליכא עשה דלמען ינוח שורך:

(ה) אך יש לדחות לפמ"ש במ"ל פ"א מה' שופר בענין מחלוקת הריב"א שסובר בהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ הל"ת דחי ולא נשאר רק העשה. ושאר פוסקים חולקין וס"ל דכשיש עשה עם הל"ת. אף הל"ת אלים ואין העשה דוחה אותה. [וגדולה מזה בתוס' קידושין ל"ד. בנשים שאינן מחוייבין במ"ע שהזמן גרמא. ולהן אין ביו"ט רק לאו לבד ואעפ"כ אין עשה דוחה אותה]. דמ"מ אם נצטרפו שני איסורין כגון יו"ט וכלאים שחרש בכלאים כדי לכסות דם ציפור ביו"ט. דאף דיו"ט אינו דוחה. מ"מ ל"ת דכלאים דוחה עי"ש. וה"נ במחמר אחר בהמתו יש כאן איסור עשה מחמת שהיא בהמתו אפי' לא יהיה בעצמו מחמר. ע"כ אין העשה דשביתת בהמתו מחזק את הלאו דמחמר. כיון שהעשה אינו מחמת שמחמר. ושפיר ידחה את הלאו דמחמר ונשאר רק העשה דשביתת בהמתו לבד. והעשה ידחה אותה ג"כ. דעשה דכיבוד אב ואם שעושה בעצמו. חמור מעשה דשביתת בהמתו. דמצוה דגופי' עדיף והלאו דמחמר דהאיסור הוא מחמת שהוא מחמר אינו מחזק העשה דשביתת בהמתו שהאיסור מחמת הבהמה לבד. ע"כ הוקשה להרשב"א רק מהעשה דביום השביעי תשבות דהעשה ג"כ מחמת שהוא מחמר. ובזה תירץ מורו ז"ל דבמחמר ליכא עשה דתשבות ואין הכרע מרשב"א יבמות:

(ו) אך שוב ראיתי ברשב"א שבת בקושיית הש"ס והלוא מחמר. וז"ל ה"ה דהוי מצי לאקשויי והלוא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא אלא דילמא מוקי לה בחמור שאינו שלו. ושאלה ושכירות לא קני. הרמב"ן ז"ל. הנה דס"ל להרשב"א דלאו דמחמר איתא אף בבהמה שאינה שלו ואין צריך לטרוח בדברי רשב"א יבמות:

(ז) ובמאירי ביצה ל"ו:

בהא דאסרו רכיבה גזירה שמא יחתוך זמורה. וז"ל לא נאסרה רכיבה אלא מגזירת חיתוך זמורה ואעפ"י שאם היה מניח עליה משאוי ומחמר אחרי' חייב משום מחמר כי רכיב עלה מיהא לא מקרי משוי דתי נושא את עצמו עכ"ל. ומדהוצרך לטעם דחי נושא את עצמו משמע דס"ל איסור מחמר הוא רק בבהמתו ומשום שמצווה על שביתתה והוא מוציאה משביתתה. וע"כ ה"נ כיון שמשאוי הרוכב על הבהמה היה חייב משום מחמר אי לאו טעמא דחי נושא את עצמו. אך אם תאמר דאפי' בבהמת נכרי חייב. ע"כ אינו משום עשיית מלאכה דבהמה. דהא הבהמה לאו בת שביתה היא. רק משום לתא דידי' שהוא עושה מלאכה ע"י הבהמה. ולגבי' דידי' הא לאו מלאכה היא כלל מה שמוליך את עצמו. אלא ודאי ס"ל להמאירי דמחמר הוא משום לתא דבהמה. רק באינו מחמר והבהמה עושה מלאכה שלא ע"י מעשיו הוא בעשה. וכשעשתה ע"י התעוררות שלו הוא בל"ת. אבל הכל הוא משום לתא דבהמה. וזה אינו רק בבהמת ישראל:

(ח) הנה ביארנו בס"ד דין זה מערכה מול מערכה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן סוברים דמחמר איתא אפי' בבהמה שאינה שלו. אבל הר"א ממיץ בספר יראים ותוס' ורבינו אפרים ואו"ז והרא"ש והמאירי סוברים דחיוב מחמר בבהמה שלו דווקא:

(ט) ומה שהוכיח הר"ן שיטתו דאל"כ מחמר זה מה איסורו אם הבהמה שלו אפי' אינו מחמר עובר משום שביתת בהמתו וכו'. הוכחה זו אינה רק לפי שיטתו דשביתת בהמתו נמי לאו אית בי' מקרא דוכל בהמתך וכן דעת רש"י בע"ז שם. א"כ אם תאמר שגם מחמר אין חיוב רק בבהמתו א"כ במה שמחמר בעצמו אינו מוסיף איסור כלל. דבלא מחמר עובר מקרא דובהמתך ועכשיו שמחמר נמי עובר מקרא דובהמתך. אך לדעת התוס' ר"פ במה בהמה והרמב"ן פרק מי שהחשיך בד"ה והלוא מחמר. דשביתת בהמתו אינו אלא בעשה דלמען ינוח. אתא קרא לומר דכשמחמר עובר גם בל"ת. [ובמה שהוכיח עוד הר"ן בפרק מי שהחשיך מדמקשה הש"ס והלוא מחמר ולא מקשה משביתת בהמתו כתב בזה ) הרמב"ן דעדיפא מקשה ממחמר דאיכא לאו]:

(י) עוד יש לומר דנ"מ במוציא משאוי ע"י ג' בהמות ובהמה אחת לא היתה יכולה להוציא משאוי כזו. ושתים יכולין בלא השלישי דלגבי הבהמות לא נחשב מלאכה דהויא כל אחת מסייע שאין בו ממש ואין איסור משום שביתת בהמתו אך מ"מ אסור משום מחמר שעשה מלאכה ע"י בהמותיו. ולפ"ז גם להסוברים דאין חיוב מחמר אלא בבהמתו. ג"כ הוא משום לתא דידי' שהרי הבהמות שובתים דכל אחת מסייע שאין בה ממש רק משום לתא דידי' אסור:

(יא) אך זה אינו לדעת המאירי שהוכחנו לעיל אות ז' שיטתו דחיוב מחמר משום לתא דבהמה. ולשיטתו צ"ל כתירוץ הראשון דמחמר אתי ללאו. דמשום שביתת בהמתו אינו אלא בעשה [ובאות ט"ו נוכיח מירושלמי דלא כוותי']:

(יב) אמור מעתה דשלשה מחלוקות בדבר הרמב"ן )והרשב"א והר"ן סוברים דמחמר אפילו בבהמת עכו"ם. ופשיטא דאסור אפי' ע"י שלשה בהמות שכל אחת היא רק מסייע שאין בה ממש. היראים וסייעתו סוברי' דאין חיוב מחמר רק בבהמת ישראל. גם לפי שיטתם נראה דאסור ע"י שלשה בהמות שכל אחת היא רק מסייע. שמ"מ האיסור הוא משום לתא דידיה שעושה מלאכה ע"י בהמותיו. המאירי סובר שהוא משום לתא דבהמה ואם עושה מלאכה ע"י ג' בהמות וכל אחת אינה אלא מסייע אף משום מחמר אינו. ואם עושה מלאכה ע"י שתים וכל אחת יכולה בפני עצמה. יש בזה כמה חלוקים ביארתים בתשובה ואין כאן מקומו:

(יג) ולפענ"ד היה נראה להכריע לולא שאיני כדאי כדעת המאירי דאין חיוב אלא בבהמת ישראל משום לתא דבהמה שמוציאה משביתתה. דאי אפי' בבהמת עכו"ם. ע"כ אינו משום לתא דבהמה דהא לאו בת