אגלי טל לז

היא המלאכה לצורך הכיס. מ"מ כיון שהלוכו לרה"ר שבזה נעשה ההוצאה אינו צריך לגופה. חשוב אינה צריכה לגופה ה"נ אף דהוצאת המשוי שלא לדעתה רק לדעת האדם מ"מ כיון שהילוך הבהמה שבה נעשה הוצאת המשוי הוא לדעת עצמה. אין בו משום מחמר:

(כא) אך יש לשדות נרגא בהוכחה זו. דהנה בענין הוצאה יש שני עניינים. הא' העתקת החפץ מרשות לרשות. והב' העקירה מרשות זה והנחה ברשות ההיפך. והנה אף דמה"ת אין איסור בלא עקירה והנחה. מכל מקום יש לומר דמדרבנן יש איסור בהעתקת החפץ מרשות לרשות לבד. [שהרי הזורק חפץ מרשות היחיד לרה"י דרך רשות הרבים למטה מי' פטור אבל אסור. כמפורש במכילתין צ"ז. וברמב"ם פי"ג מהל' שבת הלכה ט"ז. וכן בתוס' עירובין פ"ה. במ"ש וכיון שהמבוי אסור האיך יכול לשלשל ולמלאות מן הבור דרך אויר מבוי האסור ועי' במג"א סי' שנ"ב סק"ד] וע"כ לענין איסור דאורייתא שפיר קאמרי התוס' כיון דאין חיוב בלא עקירה והנחה. ובכיס אין בו לא עקירה ולא הנחה. רק שעקירת גופו כעקירת הכיס מהארץ והנחת גופו כהנחת הכיס בארץ דמיא. [ועי' ריטב"א עירובין ל"ג. סד"ה ובמאי בשם הר"ם בר שניאור ז"ל ובזבחים פ"ח. ברש"י ד"ה א"ר אשי] והרי עקירת והנחת גופו אינם לצורך הכיס. והתינח לענין איסור דאורייתא אבל לאיסור דרבנן היינו העתקת החפץ מרשות לרשות הרי העתקת הכיס ודאי לצורך הכיס דכיון שהולך לרה"ר צריך שגם הכיס יעתק מרשות היחיד ויהי' עמו ברה"ר. ודוקא לענין עקירה והנחה לא שייך לומר דכיון שעקר והניח גופו הוא צריך שגם הכיס יעקר ויונח שהרי באמת הכיס לא נעקר ולא הונח כלל רק שגופו עוקר ומניח ועקירת והנחת גופו אינם לצורך הכיס. ולא שייך לומר דכיון שעוקר ומניח גופו צריך שיעקור ויניח גופו כמובן:

(כב) וכן בנידון דידן לענין בהמה טעונה משאוי וקורא לה והיא באה. ודאי חיוב מחמר מדאורייתא אין בו שהרי המשאוי אין בה עקירה והנחה רק מה שהבהמה עוקרת רגליה ומנחת רגליה וזה הוא לדעתה. אבל העתקת המשאוי שעליה ארבע אמות אינו לדעתה ואסור מדרבנן מיהת. דאיסור מחמר איתא אף בשבות כדמוכח מהא דפסחים במחמר כלאחר יד כנ"ל אות ח':

(כג) מ"מ נראה להתיר דאף שמוכח דאיסור דרבנן יש בלא עקירה והנחה ביחד. מ"מ לא מצינו איסור כשאין כאן לא עקירה ולא הנחה שהזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש כאן עקירה מרה"י ועובר באויר רה"ר ע"כ אסור. וכן יש כאן העברה באויר רה"ר והנחה ברה"י ע"כ אסור. וכן בהא דתוס' עירובין שממלא מהבור ועובר דרך אויר מבוי. יש עקירה מהבור ועובר דרך אויר מבוי האסור. וכיון שיש כאן או עקירה או הנחה אסרו חכמים. אבל כשאין כאן לא עקירה ולא הנחה לא מצינו שיש בו איסור מדרבנן והבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים. [ועיין תשובת הרב מלאדי ס"ג בדין צה"פ הרחוקים מהכותלים שהביא מתניתין זו דידים שאין לחדש איסור בדרבנן בלא ראי']. וא"כ כיון דבמשאוי שע"ג בהמה אין כאן לא עקירה ולא הנחה אין לאסור אף מדרבנן. רק משום עקירת רגלי הבהמה והנחתם וזה הוא לדעתה ומותר. ועפ"י הדברים האלה מתבאר דאפי' בהמה טעונה משאוי קורא לה והיא באה. אך אם הבהמה שלו אסור משום שביתת בהמתו רק בתחומין אף בבהמתו מותר קורא לה והיא באה כמפורש בברייתא שבת נ"ג:

ומשום דאין בתחומין דרבנן [ולהגמ"ר אפי' תחומין די"ב מיל דאורייתא] איסור שביתת בהמתו:

[יג] (א) ויש אומרים שגם לאו דמחמר אינו אלא בבהמתו של ישראל וכו'. כתב הר"ן סוף פ"ק דע"ז וז"ל איסור מחמר וכו' אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי. שכיון שאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו אם הבהמה היא שלו אפי' לא שמעא לקלי' עובר משום שביתת בהמתו ואם אינה שלו אפי' שמעא לקלי' אין כאן איסור כלל אלא ודאי כל היכי דשמעא לקלי' בין בהמתו דידיה בין אינה שלו הוי לי' מחמר לפי שבשבילו נעשית מלאכה זו. ואע"ג דבכולי תלמודא אמרינן מחמר אחר בהמתו. מלתא דשכיחא נקטינן ועוד בהמתו ידעא לי' לקלי' ובהמה דחברי' לא ידעא לי' אבל ודאי כל היכי דידעא לי' מחייב עכ"ל. [ובפרק מי שהחשיך החזיק הר"ן דבריו אלו מדמקשה שם אהא דנותנו על חמורו והלוא מחמר ולא מקשה משביתת בהמתו. אלא משום דהוה מצי לאוקמי בבהמה שאינה שלו. ע"כ מקשה ממחמר דאפי' אינה שלו חייב] והנה הר"ן הוקשה לו על דעתו זו. מדקאמר בכולי תלמודא מחמר אחר בהמתו. ולא הוקשה לו מקרא גופי' דכתיב ובהמתך. היינו משום דבכלאים נמי כתיב בהמתך לא תרביע כלאים. ומ"מ אין חילוק בהרבעה בין בהמתו לבהמת אחרים:

(ב) אך בספר יראים סי' ס' כתב וז"ל כתיב בהמתך לא תרביע כלאים. ותניא בת"כ אין לי אלא בהמתך וכו' בהמת אחרים מנין. ת"ל את חוקותי תשמורו. ומנין שחיה ועוף כיוצא בהן כדתנן פרק שור שנגח את הפרה וכו' ומפרש בגמ' דכלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת. מה שבת חי' ועוף כיוצא בהן דכתיב וכל בהמתך [דוכל רבויא הוא גמ']. אף כאן חי' ועוף כיוצא בהן וכו'. ואף על גב דילפינן מגזירה שוה בהמה בהמה כלאים משבת. לא ילפינן שבת מכלאים לאסור ולהזהיר על שביתת בהמת אחרים. פי' בהמת עכו"ם. דלא ילפינן גז"ש אלא מילתא דמרבינן (וכל) צ"ל מוכל בהמתך דהיינו חי' ועוף. אבל בהמת אחרים דמרבינן מאת חקותי תשמורו. לא מהני גזירה שוה דבהמתך. ולהכי נכתב גז"ש בבהמתך. ללמד דלא ילפינן אלא מילתא דנפקא מבהמתך עכ"ל. הנה מפורש בדבריו דבהמתך דשבת דווקא בהמת ישראל. ואם מחמר אחר בהמת עכו"ם אין חיוב. ואין לומר דכוונת היראים אם העכו"ם עושה מלאכה בבהמת עצמו דאין הישראל מוזהר על שביתת בהמת העכו"ם וסבירא לי' להיראים דאיסור שביתת בהמתו נמי נפיק מקרא דובהמתך כדעת רש"י בע"ז ט"ו. דה"מ גזירה משום שאלה דשביתת בהמתו נפקא מוכל בהמתך. וע"ז אמר דבהמתך דווקא. ליתא דהא פשיטא ואין שום הוה אמינא לאסור. דמה איסור יהיה לישראל אם העכו"ם עושה מלאכה בבהמת עצמו. ואיך שייך לגמור זה מכלאים דשם מיירי האיסור כשישראל מרביע בהמות העכו"ם. אלא ודאי כוונת היראים על מחמר אחר בהמת עכו"ם דאין חיוב. וכן מפורש באו"ז הובא בהג"א ספ"ק דע"ז שכתב בשם רבינו אפרים בשכר בהמה מעכו"ם וחימר אחריה בשבת חייב דהא דשכירות לא קניא היינו להוציא כולה מרשות בעלים אבל קצת קניא ובאו"ז ספ"ק דע"ז סי' קל"ח השיג עליו דלא קני כלל. מ"מ מפורש בדברי שניהם דאי לא קניא אין חיוב מחמר:

(ג) וכן משמע בתוס' יבמות ו'. דה"מ נגמר מהכא דלא דחי. דבעי למיגמר התם דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. מדסד"א דכיבוד אב ואם דוחה שבת. מה לאו