אגלי טל לו

משום דתחומין דרבנן והיתר זה משום דדרבנן. אינו רק בשביתת בהמתו. אבל במחמר מפורש בש"ס פסחים ס"ו:

במחמר כלאחר יד במקום מצוה מאי. אבל שלא במקום מצוה פשוט שאסור אף דכלאחר יד אינו אלא שבות. וקיל משאר שבותים דכלאחר יד מותר במקום צערא ובמקום פסידא ואעפ"כ אסור במחמר. כ"ש תחומין דהוא שבות מעליא וחמור משאר שבותים משום דאסמכינהו אקראי כמ"ש תוס' שבת ל"ד. אינו דין שיהא נוהג בו מחמר:

(ט) נתבאר מזה דמה שאינו נוהג שביתת בהמתו בתחומין. הוא משום דהוא מדרבנן. אבל בתחומין די"ב מיל למ"ד דהוא דאורייתא אף שביתת בהמתו אסור. דאין להתיר משום דקרא דלמען ינוח אינו אלא במלאכה. דא"כ כ"ש מחמר שלא ינהוג אלא במלאכה דבקרא דובהמתך מלאכה כתיב וכבר נתבאר בראיות דמחמר נוהג בתחומין:

(י) אך המג"א סי' ש"ה ס"ק י"ח בשם הגמ"ר כ' דאף תחומין י"ב מיל אין בו שביתת בהמתו. והוא בהגמ"ר סוף קידושין וז"ל דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח היינו שלא יעשה בה מלאכה אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אינו מחוייב על בהמתו עכ"ל. ויקשה מחמר:

(יא) ונראה דהנה בירושלמי הנ"ל מדמה הנהגה בקול בכלאים וקול דמשיכה וקול דהוצאת בהמה חוץ לתחום. והנה במשיכה ליכא קרא כמו דאיתא בשבת לאסור מחמר. מה שהבהמה עושה מלאכה על ידו לאסור. ובמשיכה דליכא קרא למה יחשב משיכה. שיחשב מעשיו. הלוא בשבת בלאו קרא לא היה אסור מסברא. [וגם לבתר דכתיב איסור מחמר לא חשבינן לי' מעשיו ממש לחייב חטאת וסקילה] ובכלאים אף דכתיב רק לא תחרוש שגם בשבת חשיב מעשיו ממש ואעפ"כ אסור מחמר. לא קשיא שהרי מקרא דיחדיו דרשו אפי' למשוך ולהנהיג. אך במשיכה קשה. ואין לומר משום דדרך קנין בכך. דא"כ מה מדמה הירושלמי לכלאים:

(יב) אך ברורן של דברים דשבת אינו איסור חפצא רק איסור גברא שהוא לא יעשה מלאכה. וכל האיסור הוא מה שהוא עושה ע"כ צריך מעשיו. משא"כ כלאים האיסור הוא על הכלאים שלא ינהיג בהם. ע"כ אסור אפי' במעשה כל דהוא דידי' ואפי' בקול לבד. וכן משיכה והגבהה שצורך הקנין שתהי' הבהמה נמשכת או מוגבהת ע"כ סגי במעשה כל דהוא דידי' כמו קול וכדומה:

(יג) מעתה דתחומין דבהמה שהאיסור חל על הבהמה שלא להוציאה חוץ מתחומה. אין צריך שיהי' מעשיו ממש וכמו בכלאים כיון שהאיסור חל על החפץ די בקול. ה"נ בתחומין ואין צריך בתחומין דבהמה קרא לאסור מחמר:

(יד) ולפי"ז יש לומר לדעת המאירי [ועיין לקמן ס"ק י"ג אות יו"ד] דאיסור מחמר הוא בבהמת ישראל דווקא משום לתא דבהמה. א"כ חל האיסור על הבהמה שלא להוציאה משביתתה לעשות בה מלאכה. ע"כ האיסור אפי' בקול לבד. ואי לאו דגלי קרא לאסור מחמר היינו אומרים שאין איסור הוצאת בהמה משביתתה. ואין איסורו רק מצד האדם ושוב אין איסור רק במעשיו ממש. והא גלי קרא לאסור הוצאת הבהמה משביתתה ושוב ממילא אפי' בקול לבד חייב משום מחמר:

העולה מזה לדעת הגמ"ר אין איסור שביתת בהמתו דקרא וכן קרא דמחמר רק במלאכה ולא בתחומין אף שהן דאורייתא כגון לרע"ק או לדידן בי"ב מיל והא דאסר מחמר בתחומין לאו מקרא הוא. דקרא אינו רק במלאכה. אך משום דתחומין שלא להוציא הבהמה בידים חוץ מתחומה (כמו שאסור להוציא כלים ואוכלין חוץ לתחומם] הוא לתא דבהמה לא צריך קרא לאסור והוא אסור מסברא. כמו בכלאים. וכמו שחשוב מעשיו לגבי משיכה. ודווקא מלאכה שהיא לתא דידי' צריך קרא לאסור מחמר. אבל תחומין שהיא לתא דבהמה אסור מחמר מצד הסברא. ודווקא שביתת בהמתו שאינו עושה כלום. ואין איסור כה"ג גם בכלאים. וגם משיכה לא הוי הוא דמותר בתחומין:

(טו) ויש להביא ראי' למה שכתבתי דמחמר דתחומין לאו מקרא יליף אלא מסברא ידעינן לה. מדברי ב"י סי' תצ"ה דיש מתירין מחמר ביו"ט. וא"כ למה אסור להוליך בהמה חוץ לתחומה ביו"ט. הא מוליך לאו כנושא כמ"ש לעיל מתוס' עירובין צ"ז:

דבמשכן לא היו נושאין התחשים ואילים מאדמים רק היו מוליכין אותם ברגליהם וא"כ אין מוליך יותר ממחמר. ומחמר הא מותר ביו"ט. אלא ודאי מחמר דתחומין גרע דאסור מסברא דלענין תחומין שהוא משום לתא דבהמה יחשב המחמר כנושא ואין חילוק בין שבת ליו"ט ודווקא מחמר דמלאכה דמקרא נפקא וקרא לא כתיב אלא בשבת ע"כ יש מתירין ביו"ט:

(טז) אך זה קשה לי לפמ"ש בדעת הגמ"ר. שוב יקשה הירושלמי דכלאים דמשני תמן לדעתה מהלכה. והקשינו ממשיכה דקורא לה והיא באה הוי משיכה. ותירצנו משום דבשבת גלי קרא דלמען ינוח כנ"ל. אך לפמ"ש דמחמר דתחומין חמיר. א"כ מה ראי' ממלאכה לתחומין וצ"ע כעת:

(לז) ועתה נבאר בהא דהיתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. אם בהמה של עכו"ם טעונה משוי ג"כ מותר לקרוא לה מרשות לרשות או ארבע אמות ברה"ר דטעמא דירושלמי משום דלדעתה היא מהלכת שייך גם באיסור הוצאת משוי. ויש לומר דתלוי בשיטות הנ"ל דלשיטה ראשונה דיש לאו דמחמר גם בתחומים. והנה טעם דלדעתה מהלכת מבטל איסור מחמר. ממילא גם הוצאת משוי מותר. אך לדעת הגהת מרדכי לפי מה שביארנו שיטתו דאין איסור מחמר בתחומין. רק מסברא אסור תחומין אם הולכת ע"י קולו כנ"ל הטעם באריכות. י"ל הא דלדעתה מהלכת מועיל נגד סברא זו. אך לא בהוצאת משוי שהיא איסור מחמר:

(יח) ונראה דיש לסמוך על דיעה ראשונה שהיא עיקר. דשיטת הגהת מרדכי קשיא עלה מירושלמי כנ"ל. ועוד משמע מהא דמשסה הכלב לצוד חיות. וכן מהא דאבן העוזר בהעמדת עלוקות דכל שעושה לדעתה אין איסור מחמר. גם נוכל לצרף דעת הסוברים דאין איסור מחמר בבהמת אחרים כמו שיתבאר לפנינו. ואף דשיטה זו קשיא מירושלמי כמו שיתבאר לפנינו. הלא גם שיטת הגהת מרדכי כפי מה שביארנו שיטתו קשיא עלה מירושלמי. וע"כ אין לאסור משום הא דהגהת מרדכי:

(יט) אך יש לספק גם לפי דיעה ראשונה די"ל דלא שייך בזה כלל סברא דלדעתה מהלכת דנהי שההילוך לדעתה. שרצונה להיות אצל האדם. אבל הוצאת משוי ודאי הוא שלא לדעתה. רק ממילא מוציאה המשוי שטעון עליה. וע"כ יש איסור מחמר בהוצאת המשוי:

(כ) ונראה דיש לפשוט ספק זה מהא דכתבו התוספות במכילתין צ"ד. בהא דזב היוצא בכיסו חשוב משאצל"ג. דאפילו יוצא בכיסו למנות ראיותיו או נקיים דצריך להכיס נמי חשוב מלאכה שא"צ לגופה. משום דמ"מ א"צ להוצאה זו דהכי נמי סגי לי' אי יתיב בחד דוכתא. וכן כתב בספר יראים במלאכת מכבה ע"ש היטב. ביאור הדברים דהוא לא. עקר הכיס ולא הניח רק תאמר דעקירת והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ במקומו דמי. הרי לא עקר גופו בשביל החפץ כלל. דהא סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא. וא"כ הרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. הנה דאף דהוצאה