אגלי טל לה

דחורש בבהמתו חשוב מעשה דידי'. הואיל שמבלעדי האדם לא היתה הבהמה יכולה לחרוש. וה"נ במשלח כלבים וכו'. וה"ה שם הביא פר"ח וכתב שהם דברי רבינו במשלח כלבים. אינו מובן כלל. וכנראה דהרמב"ם מחורש בבהמה למדו. [ועיין לעיל סק"ג]:

והא דקריליה הרמב"ם תולדה ולא אב מלאכה. היינו משום דכיוצא בזה לא הי' במשכן. וכן כל זה אינו יכול וזה אינו יכול בצידה אינו אלא תולדה. שהרי בהוצאה כתבו התוס' מכילתין ג'. דלולא שזה עוקר וזה מניח היה במשכן לא היה צריך קרא לפוטרו. ומשמע דה"ה דלר"ש לא צריך קרא לפטור זה אינו יכול וזה אינו יכול רק משום שהי' במשכן שנים הנושאים את הארון אבל לולא זאת לא הי' צריך קרא לפטור לר"ש עי"ש. ממילא לולא זה לא הי' רבנן מחייבין. ומה דחייב בצידה זה אינו יכול וזה אינו יכול אף דלא אשכחן לה במשכן. משום דבשאר מלאכות חוץ מהוצאה לא בעינן בתולדות שיהי' במשכן. מ"מ לא הוי אלא תולדה. וכן משמע ברמב"ם שכתב דין זה אינו יכול וזה אינו יכול בצידה אחר שכתב תולדה לצידה והוא ברור למדקדק בדבריו. וזה הטעם שדין זה אינו יכול וזה אינו יכול בהוצאה כתב בפ"א. ודין זה אינו יכול וזה אינו יכול בצידה בפ"י שכתב אבות ותולדות ולמה פלגינהו בתרתי. אך הוא הדבר דבהוצאה דהוה זה אינו יכול וזה אינו יכול במשכן שנים שנושאין את הארון הוא אב מלאכת הוצאה. אך בצידה אף שלא היה במשכן הוי תולדה דצידה ע"כ כתבו בפ"ע כשמנה תולדות:

[יב] (א) בין הנהיג הבהמה במשא שעלי' וכו'. ירושלמי כלאים פ"ח הלכה ב' ר' יוסי בר' חנינא אמר המנהיג בכלאים בקול לוקה. ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשואל. והא תני שמואל שבת י"ג:

היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו הרי זה פטור. תמן לדעתה היא מהלכה הכא על כרחה היא מהלכה. פי' הנהיגה בקול על כרחה מהלכה שיראה ממנו שיכנה. אבל עומדת מרחוק וקורא לה ובאת אחריו לדעתה היא מהלכת אליו:

(ב) אך דקשה טובא דהא גבי משיכה מהני קורא לה ובאת אחריו. והרי הירושלמי מדמה משיכה לכלאים. ותחום בהמתו לכלאים. א"כ דמי משיכה לתחום בהמתו. ולמה במשיכה יועיל קורא לה והיא באת. ובתחומין יהא מותר. (ג) ודוחק לומר דשאני קורא לה והיא באת דשואל שעדיין איננה רגילה עמו. ולא חשבינן ביאת הבהמה אחריו לדעתה. והרי חזינן בהגבהה מהני מה שהבהמה מגבהת עצמה מחמתו אף שמגבהת עצמה להנאתה. כבש"ס קידושין כ"ו. אי נמי בחבילי זמורות. שפירשו התוס' בשם הרב משולם שמגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה עצמו מן הארץ. הנה מפורש שאף שהפיל לרצונו הוא קופץ ומגביה עצמו כדי לאכול. מ"מ הואיל שעל ידו בא הגבהת הפיל. במה שמגביה החבילי זמורות. חשוב הגבהה. וה"נ לענין משיכה דמ"ש. ואפי' נחשוב האי קורא לה והיא באה להנאתה. נמי הוא משיכה מעליא. ומ"ש דלענין שבת קורא לה והיא באת אחריו פטור:

(ד) אך פי' הירושלמי כך הוא דהנה בשבת מדכתיב למען ינוח. ובמכילתא תן לה נייח שמעמידה על המחובר ואוכלת. והתינח לענין שביתת בהמתו אמרינן שפיר דזה הוא שביתתה ומנוחתה שתהי' אוכלת מן המחובר. אבל איך יהי' מותר איסור מחמר שמעמידה ואוכלת מחמתו ואיסור מחמר הוא משום לתא דידי'. שהרי אפי' בבהמת עכו"ם אסור. ועיין לקמן ס"ק י"ג סוף אות ט'. והיתכן שתתיר התורה שיעבור על לאו משום נייחא דבהמה. אלא ודאי דמה שהבהמה אוכלת להנאתה אין זה מחמר. וה"נ בנידון דידן. אבל גבי משיכה והגבהה דליכא קרא. אין חילוק בין לדעתה בין בעל כרחה:

(ה) ודבר זה דכשעושה הבהמה להנאתה אין זה מחמר. כן משמע להדיא באבן העוזר סי' שכ"ח גבי העמדת עלוקות שאם העלוקה שלו אסור משום שביתת בהמתו עי"ש. ולכאורה קשה דאפי' אינה שלו יאסור משום מחמר. הואיל והוא העמידה ומוצצת מחמתו. אלא ודאי משום שמוצצת להנאתה אין זה מחמר:

(ו) ובהכי ניחא הא דמבואר במג"א סי' שט"ז ובשו"ע הרב מלאדי שם דהמשסה את הכלב אחר החיה שיצידנה אין איסור רק מדרבנן. ולמה לא יהא אסור מן התורה משום מחמר. אך הנה הענין שסוי הוא שמעורר רוחו וכעסו של הכלב. וכשרודף אחר החי' לאו משום קול המשסה הוא רודף רק לדעתו משום כעסו ועזותו. זכר לדבר מה שאמרו ז"ל גבי יוסף הצדיק שאמר הקב"ה אתה מסלסל בשערך הריני מגרה בך את הדוב דאשת פוטיפר. והיא ודאי לדעתה ולהנאתה עשתה. ולפי"ז מאחר שהכלב שוב לדעתו הוא רודף ולהנאתו אין זה נקרא מחמר:

(ז) ולמדנו עוד מהירושלמי דבתחומין מחמר אסור. ולא הותר בתחומין רק מה שהבהמה עצמה הולכת חוץ לתחום. שלא יאסור משום שביתת בהמתו. אבל לחמר אחרי' כדי שתצא חוץ לתחום אסור. שהרי מקשה הירושלמי על קורא לה והיא באה אחריו שיאסור. ותירץ רק משום שלדעתה היא מהלכת. אבל מחמר אחרית שעל כרחה היא מהלכת בודאי אסור. ומשמע דלאו דמחמר איתא גם בתחומין. וראי' עוד לזה שהרי כתבו התוס' עירובין צ"ז:

בהא דאת החי במטה פטור. וז"ל ואם תאמר נהי שהחי נושא את עצמו להוי כמו זה יכול וזה אינו יכול דהיכול חייב. ואומר ר"י דמ"מ מפטר הכא משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן ושם לא הי' נושאין בעלי חיים דאילים ותחשים היו מוליכין ברגליהם עכ"ל. מבואר מדבריהם דמוליך לא חשוב מעשיו ואינו יותר ממחמר. והרי בפרק בתרא בביצה כמה מש ת ושמעתות דאסור להוליך הבהמה חוץ מתחומה. הרי מפורש דאיתא איסור מחמר גם בתחומין:

(ח) וטעם הדברים צ"ע דאם שביתת בהמתו דנפיק מלמען ינוח שורך וגו' דלא מפורש בי' מלאכה. מ"מ אינו נוהג רק במלאכה ולא בתחומין. מחמר דנפיק מקרא דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך דמפורש בי' מלאכה. אינו דין שלא יאסור בתחומין [שאינו משום לתא דמלאכה רק לאו בפני עצמו דאל יצא איש ממקומו]. וצ"ל דטעם שאינו נוהג שביתת בהמתו בתחומין. משום דתחומין דרבנן. ודומה להא דע"ז י"ד:

בן בתירה מתיר בסוס ופירש"י משום דאין מלאכתו אלא לרכיבה שאינו אלא שבות משום דחי נושא את עצמו לא אכפת לן אי אתי לשאולי ולשכורי. הנה דאף דמ"מ שבות הוא אם נושא את החי. מ"מ אין בו איסור שביתת בהמתו. ה"נ בתחומין הואיל ודרבנן הם אין בהם איסור שביתת בהמתו. וכן הוא בש"ע סי' ש"ה סעי' כ"ב דאין ברכיבה משום שביתת בהמתו הואיל וחי נושא את עצמו. ובהגה"ה שם סעי' כ"ג דאין בתחומין משום שביתת בהמתו