אגלי טל לד

משום דרבה דאמר רבה היתה לו גומא וטממה. בבית חייב משום בונה. בשדה חייב משום חורש ופירש"י שקיל מעילאי במקום גבשושית ושדאי לתתאי במקום גומא ומשוי המחרישה והוי תולדה דחורש. ומבואר דאף דמקנח בצרור אף שאינו רפוי כמו עפר וכמבואר ברש"י הנ"ל וכמובן אעפי"כ אם ימלא בה גומא יתחייב משום חורש:

ואפשר לדחוק לדעת רש"י דאף דהצרור בעצמו אינו רפוי. מ"מ כיון שאינו מחובר עם הקרקע שמילאה בו חשוב רפוי ארעא. דהא אף בחופר שהוא חורש כמבואר בשמעתין אינו מרכך העפר ממש. וכמ"ש רש"י בביצה ז:

בהא דקאמר והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. ופריך והא עביד כתישה ופירש"י לר"י פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דס"ל דטעמא דמתניתין משום דחפור ועומד הוא והא קעביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים עי"ש. ומ"מ חשוב רפוי ארעא וה"נ דכוותה. ועדיין צ"ע. גם במה שפירש"י בהיתה לו גבשושית ונטלה דבשדה חייב משום חורש דמרפי ארעא. אינו מובן כ"כ שהרי העפר שנוטל הוא משליכו למקום אחר וחיובו הוא רק על מקום הגבשושית ומה רפוי ארעא שייך בו שהארץ שבמקום הגבשושית כדקאי קאי ולא נתרפה כלל. וצריך לדחוק ולומר שבמה שנטל הגבשושית ממילא מתרפה גם הקרקע שתחתיו דומה למה שאיתא בש"ס בבא בתרא י"ז:

כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה לארעאי עי"ש ועיין בס"ק י"ז:

אבל הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"א כתב המנכש בעיקרי אילנות המקרסם עשבים המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הר"ז תולדות חורש. ומבואר דלאו דווקא בדמרפי ארעא אלא כל ליפות את הקרקע הוא תולדת חורש ודבריו נובעין מהירושלמי דכתב כל להניית קרקע חייב משום חורש. וחשיב שם המברה בחרשין המסקל אבנים הבונה מדריגות אף שאין זה ענין לרפוי ארעא. ושוב מצאתי בפי' הר"ח הנדפס מחדש על גליון ש"ס דפוס ווילנא דכתב וז"ל אבל להשוות קרקע השדה חייב משום חורש. כדכתיב הלוא אם שוה פני'. וכן הוא בערוך ערך גב. והוא מקרא בישעי' כ"ח פסוק כ"ה שמשמע שם שזה הוא מעניני החרישה שמכין בזה את השדה לזריעה ואתיא הכל בפשיטות:

[י] המשקה שדה העומדת לזריעה. כתב האור זרוע דכיון דקיימא לן כרב יוסף דריש מועד קטן דמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ולא משום חורש. הלכך מותר לשפוך מים על קרקע שאינה זרועה ואפי' בקרקע שדרכה ליחרש. וקשה לי. דהרי במנכש נמי פליגי רבה ורב יוסף שם. דלרבה חייב משום חורש. ולרב יוסף משום זורע ומנכש היינו תולש עשבים רעים מתוך הטובים דכי עקר הני צמחי הני טפי. ולפי דברי האור זרוע בתולש עשבים ולא שייר עוד עשבים בשדה לרב יוסף לא יהא חייב משום חורש כלל. כמו במשקה מים לזרעים דחייב לרב יוסף משום זורע וכשאין שם זרעים אמרת דאין בו חיוב כלל. כמו כן תאמר בעוקר עשבים כדי שיצמחו אחרים שבצדם יותר דחייב לרב יוסף משום זורע ממילא כשאין שם זרעים אחרים פטור לגמרי וא"כ יקשה מש"ס מכילתין ק"ג. התולש עולשין וכו' אם לאכילה בכגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי כו' אם ליפות הקרקע כל שהן. ומקשה אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו פירש"י הרי הקרקע מתיפה מאליו רבה ורב יוסף דאמרו תרווייהו באגם שנו. והשתא מה קשה לי' לרב יוסף לשיטתו עד דהוצרך לתרץ באגם שנו. הא משכחת לה בשלא שייר שם עולשין אחרים דאין חיוב לרב יוסף כנ"ל. ואם תאמר דבתולש מודה רב יוסף דחייב משום חורש לעולם אפי' אין שם זרעים אחרים כפשט לישנא דברייתא. אם ליפות הקרקע כל שהן. ולא מחלק בין נשתייר בין לא נשתייר. א"כ הא דלא מחייב רב יוסף במנכש דהיינו עוקר עשבים הרעים משום חורש. על כרחך לחלק דמה שיש שם זרעים פוטרתו מחיוב חורש. א"כ במשקה מהיכי תיתי לפטור באין זרעים הא לרבה חייב משום חורש כמ"ש האו"ז בעצמו ומרב יוסף אין ראי' דפליג דהא לרב יוסף הזרעים פוטרתו מחיוב חורש במנכש אימא דמהאי טעמא נמי פוטר אותו במשקה מחיוב חורש. ובשאין שם זרעים אין חולק על רבה. ודברי או"ז צריכין עיון:

אך יש לדחות ולומר דלעולם אם אין זרעים אחרים פטור. ומ"מ מקשה הש"ס שפיר אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו. דאף שאין זרעים אחרים מ"מ אין הפטור משום שאינו ליפות את הקרקע רק משום שאין זרעים אחרים כדי שיתחייב משום זורע. מ"מ לשון הש"ס אם ליפות הקרקע בכל שהן משמע דלעולם חייב אפי' אין שם זרעים מלבד זה הלוא לדעת התוס' דטעמא דרבה ורב יוסף משום היכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא וכ"ש לדעת הריטב"א דביו"ט מיירי משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט ובשבת מודי דחייב תרתי וכ"ש לדעת הסמ"ג והג"מ דקי"ל כאביי דמחייב תרתי. ממילא באין זרועה לכ"ע חייב משום חורש. רק לדעת הרמב"ם יש לומר כאו"ז [וזה אינו ברור דאפשר באין זרועה גם לרמב"ם חייב משום חורש] אינהו הוי רובא דמנכר נגד האו"ז וקיימא לן כותייהו:

ומה שלא הזהירו הפוסקים מלשפוך מים רק בשדה זרועה היינו משום דבאינה זרועה אף שעומדת לזריעה שמא ישהה מלזרוע עד שיתיבש לחלוחית המים ונמצא שלא פעל בשפיכת המים כלום. ע"כ לא חשוב חורש בודאי ולא חשוב פסיק רישא וכיון שלא נתכוין לכך מותר. אך אם דעתו לזרוע בזמן קצר שאין שהות להתיבש כל לחלוחית המים נראה דאסור וחוששני לו מחטאת ועיין במלאכת זורע סוף סקי"ד:

[יא] דין זה אינו אלא בחורש וכיוצא בו. כבר כתבנו בסק"א לשון הרמב"ם וביארנו שם דבריו. אך הא דכתב הרמב"ם וכיוצא בחרישה. רשמתי זה כמה שנים בגליון הרמב"ם על מלת כיוצא לעיין ברמב"ם בפ"י מה"ש הלכה כ"ב דהמשלח כלבים שיצדו וברח הצבי מפני הכלב ועמד הוא בפני הצבי והבהילו עד שתפסו הכלב הרי זה תולדת נד. והיינו ג"כ שהכלב לא היה יכול לתופסו לולא הוא שעמד בפניו. כיוצא במלאכת החרישה שאלמלא אדם האוחז במחרישה ודוחפו לארץ לא היתה הבהמה יכולה לחרוש. ומפורש בש"ס גבי יש חורש תלם אחר וכו' החורש בשור וחמור וכו' ביו"ט. ומפורש