אגלי טל לג

תולדות זורע. אך נראין דברי הכ"מ פ"א דכלאים דהרמב"ם משום מקיים מחייב לי' למנכש ומחפה ומשום דמקיים ע"י מעשה לוקה וכדעת הירושלמי שם ודלא כר' ינאי במכות הנ"ל. [או דר ינאי גופי' נמי משו' מקיים מחייב כהירושלמי דרבנן מודין במקיים ע"י מעש' האומנם דש"ס דידן לא ס"ל הכי דמקשה שם ולילקי נמי משום זורע ביום טוב. אבל ידוע דרכו של הרמב"ם ז"ל בסדר זרעים לפסוק כהירושלמי נגד ש"ס דידן] ומעתה דמחפה לאו משום זורע הוא מסתמא גם מנכש כן דבהדי הדדי תניא. וע"כ פסק נמי בהלכות שבת מנכש משום חורש:

(יח) ובפשיטות יש לומר עוד דהנה קי"ל בכל מקום כרבה לגבי' דרב יוסף בר משדה ענין ומחצה. אלא שבמשקה מים לזרעים פסק הרמב"ם ז"ל כרב יוסף משום הכרעת הירושלמי דמפורש דמשקה הוא משום זורע. ושוב במנכש הדרינן לכללין דכרבה קי"ל. ואף דרבה ורב יוסף כהדדי אמרינהו למנכש ומשקה מים לזרעים. לאו בני בקתא חדא נינהו וטעמא רבה איכא לחלק בינייהו. דמנכש אינו עושה פעולה בגוף הזרעים הטובים כלל. רק כשעוקר הרעים צמחי הני טפי. נמצא שפעולתו אינו אלא בהקרקע. ולגבי זרעים הטובים הו"ל כעין גרמא לבד. משא"כ משקה מים לזרעים שפירש"י שזורק מים בעיקרי העשבים ועושה פעולתו בגוף הצמחים להדיא. וע"כ מצד הסברא יותר יש לחייבו במשקה מים לזרעים משום זורע מלחייב מנכש משום זורע:

(יט) ולענין הלכה להרמב"ם מנכש הוא תולדת חורש ומשקה מים לזרעים הוא תולדת זורע והרא"מ בספר יראים כתב שאף משקה מים לזרעים הוא תולדת חורש. ולתוס' וריטב"א שניהם אבות מלאכות שנכללין באבות מלאכות השנויין במשנה חורש או זורע לכל מר כדאית לי'. ומדברי הסמ"ג והג"מ משמע דפסקו דחייב בשניהם שתים משום חורש ומשום זורע:

[ח] והמקרסם עשבים. כתב המאירי פרק הבונה ק"ג. המנכש והוא הסרת עשבים הרעים מתוך הירקות והוא תולדת חורש ויש מחייבים אותו משום זורע [והוא מחלוקת רבה ורב יוסף ריש מועד קטן] והמקרסם. והוא הקוצץ ענפים יבשים חן הלחים לתיקון האילן. והמזרד. והוא קציצת ענפים אף מהלחים מצד שיש שם הרבה יותר מדאי ואף הם תולדות חורש ויש מחייבין בהם משום נוטע עכ"ל. והנה מבואר בדבריו דאף באילן הסרת ענפים היבשים מתוך ענפי האילן דומה למנכש. ואף הוא לרבה תולדת חורש:

אבל בחידושים שעל הרמב"ם שחיברם הרב ר' אברהם בנו נדפס בתשובות הרמב"ם דפוס ליפסיא ובריש ספר מעשה רוקח. אהא דכתב הרמב"ם פ"ח מה"ש המנכש בעיקרי אילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדות חורש. וכתב ע"ו בחידושים הנ"ל אות קל"ז והמקרסם עשבים אם הי' בדעתו ליפות את הקרקע חייב משום חורש שהעשבים העולים עם הזרעים יכחישו כח הקרקע ולא יגדל אותו זרע כראוי לפיכך יצטרכו לנקות הקרקע מאותם עשבים וזהו הקרסום כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער בחילוף הכ"ף בקו"ף ופירוש כריתה תרגום ירושלמי יחסלנו הארבה יקרסם יתי' גובא. עוד שם אות קל"ח. המזרד את השריגים מקום שיש אילנות ותחתיהם זרעים כשיבשו שריגי האילנות יפלו על הזרעים ויפסידו אותם לפיכך אם כרת את השריגים כדי ליפות הקרקע חייב משום חורש ואם נתכוין ליפות האילן ולצמחו הרי זה זומר וחייב משום זורע וכן אם קרסם בעשבים אם היתה כוונתו לגדל הזרע ולצמחו חייב משום זורע. עכ"ל:

והנה הא דבאות קל"ז כתב המקרסם עשבים הוא תולדת חורש ובאות קל"ח כתב המקרסם בעשבים הוא תולדת זורע. נראה החילוק דמקרסם עשב אחד כולו כדי שהנשארים יגדלו יותר. מחמת שעשב האחד שכרת תחילה הי' מכחיש כח הקרקע א"כ הקירסום הוא תיקון הקרקע. וע"כ הוא תולדת חורש. אבל המקרסם בעשבים שבאות קל"ח היינו שכורת מקצת מן העשב למעלה בכדי שקלח או השורש הנשאר למטה יגדל ויתעבה יותר. כמו ששמעתי שעושין למיני ירקות שכורתין העלין כדי שיגדל הפרי ויתעבה יותר א"כ הוא תיקון הפרי ולא תיקון הקרקע ע"כ הוא תולדת זורע והיינו הא דכתב באות קל"ז המקרסם עשבים. ובאות קל"ח שינה לשונו וכתב המקרסם בעשבים. ומורה כמו שכתבתי:

והנה בכרת את השריגים אם נתכוין ליפות את האילן ולצמחו. כתב בחידושים הנ"ל אות קל"ח שהוא כזומר והות תולדת זורע. אף שהרמב"ם פסק כרבה במנכש דחייב משום חורש. [ואף שהרמב"ם פירש מנכש בעיקרי האילנות הלוא גם מקרסם כתב שהוא תולדת חורש אף שפירש מקרסם כמו מנכש לפירש"י והמאירי] ואילו המאירי כתב שהקוצץ ענפים יבשים מן הלחים לתיקון האילן הוא תולדת חורש לרבה. ולכאורה משמע דפליגי. ונראה דלא פליגי דתרי גווני תיקון אילן הם. האחד תיקון האילן שהאילן בעצמו יתגדל ויתעבה יותר. או יוציא ענפים יותר. כעין זומר והוא תולדת זורע. וגוונא אחרינא שהאילן עצמו לא יתגדל ויתעבה ויוציא ענפים יותר מחמת כריתת ענפים אלו. רק שיוציא פירות יותר בכמות. או שיהי' הפירות טובים יותר. זה הוא תולדת חורש. כמו חורש שמתקן הקרקע כדי [שכשיזרע אח"כ או אם חרש לאחר הזריעה] שיוציא פירות. כן המתקן את האילן שיוציא פירותיו והיינו הא דהמאירי [ועיין לעיל סק"ז אות ט'] אבל המתקן את האילן כדי שהאילן עצמו יתגדל. דומה למקרסם בעשבים שכורת מקצת מן העשב עצמו למעלה בכדי שהנשאר למטה יגדל יותר דכיון שעושה בעשב זה עצמו המתגדל הוא תולדת זורע ה"נ בעושה מעשה באילן זה עצמו המתגדל. וזה דומה לזומר שכורת מן האילן כדי שהנשאר יוציא ענפים יותר:

[ט] וכן המשוה פני השדה. ש"ס מכילתין ע"ג:

א"ר ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש [פירש"י דמרפי ארעא] אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש [פירש"י וטממה בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה]. ולעיל מינה דהאי בהא דהחורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן פירש"י דכולהו לרפויי ארעא עבידי. הנה בכל דברי רש"י מפורש דכל ענין מלאכת חורש הוא בדמרפי ארעא. ודבריו נובעין מש"ס ריש פ"ק דמועד קטן. מה דרכו של חורש לרפויי ארעא. וקשה לי מהא דמכילתין פ"א:

אמר רב הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מאי טעמא וכו' ואלא משום עשבים פירש"י שמחמת לחלוחית הניר עשבין עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשין והא אמר ר"ל צרור שעלו בה עשבין מותר לקנח בה. והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אלא דילמא נקיט מעילאי ושדאי לתתאי ומחייב