אגלי טל לב

אמר לי' עולא לרב נחמן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. [פירש"י דהא נמנו וגמרו דמחפה זורע הוא כדאמרן] וכו' אמר רבה יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. וקשה לי דמה הוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. הא רבה ס"ל המנכש משום חורש ואותבי' רב יוסף מהמנכש ומחפה בכלאים לוקה חרישה בכלאים מי אסירא ומשני כולה רע"ק הוא והכי קאמר המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרעק"א המקיים בכלאים לוקה. אם כן לרבה אין חיוב במחפה רק משום מקיים. ולמה יתחייב ביום טוב משום זורע. אך התירוץ פשוט שכשם שרבה מודה במנכש דיש בו חיוב זורע בעצמותו. אלא משום שיש בו חיוב חורש ג"כ. ודומה יותר לחורש אינו חייב רק משום חורש. רק בכלאים פטור משום שאינו דומה כל כך לזורע. והוי רק תולדה לזורע. ובכלאים לא מחייב אתולדה כדברי התוס' בכורות כ"ה. ה"נ סבירא לי' לרבה במחפה דנהי דבכלאים פטור מ"מ ביו"ט יתחייב משום תולדה לזורע. ע"כ הוצרך לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט וכ"ז ניחא לשיטת הריטב"א דבשבת גם לרבה ורב יוסף מחייב תרתי אך לשיטת התוס' דלרבה גם בשבת אינו חייב רק משום חורש מפני שדומה יותר לחורש ואינו חייב שתים על מעשה אחת. כל שכן בחורש ממש ובהדי דחריש מחפה דלא יתחייב שתים על מעשה אחת. ויתחייב רק על חורש כיון דמחפה לרבה אינו זורע ממש [ובכלאים לרבנן דלית להו חיוב מקיים פטור] והוא חורש ממש. אלא ודאי כדעת הריטב"א דבשבת לרבה חייב שתים רק ביו"ט פוטר משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט ע"כ הוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. אך לשיטת התוס' צ"ע:

(יב) ואולי יש לומר לשיטת התוס' דשאני חרישה וחיפוי שהם מעשים מתחלפים ואף שנעשה הכל ע"י החרישה. מ"מ נעשה שני מעשים. ואינו דומה למנכש ומשקה מים לזרעים שלא נעשה רק מעשה אחת אלא שיש בו שני מיני חיוב. והיא חדא מעשה דלא מחייבי עלה תרתי. אבל חרישה נעשה שני מעשים ביחד וחייב על כל מעשה בפני עצמה:

(יג) והיוצא לנו להלכה לדעת התוס' לרבה ורב יוסף אף זומר וצריך לעצים בשבת אינו חייב אלא אחת [לתוס' במ"ק משום קיצר לבד. ולדעת המהרש"א אליבא דתוס' פרק כלל גדול ותוס' סנהדרין לרבה משום נוטע ולרב יוסף משום קוצר] ולרב. כהנא אף במנכש ומשקה מים לזרעים מחייב שתים. ואפי' ביו"ט מתרינן בי' משום זה או משום זה כמו שירצו. ולהריטב"א אין מחלוקת בין רבה ורב יוסף בין רב כהנא ובשבת לעולם חייב שתים בין במנכש ומשקה מים לזרעים בין בזומר וצריך לעצים. וביו"ט מתרינן בי' במנכש ומשקה מים לזרעים לרבה משום חורש ולרב יוסף משום זורע ובזומר וצריך לעצים לפי פי' מהרש"א אליבא דתוס' כלל גדול ותוס' סנהדרין לרבה משום נוטע ולרב יוסף משום קוצר. ולפי פי' התוס' מ"ק לשניהם משום קוצר:

(יד) וכל זה הוא לשיטת תוס' והריטב"א דאין חילוק בין מנכש ומשקה מים לזרעים בין זומר וצריך לעצים. אבל הרמב"ם פסק בפרק ח' מהל' שבת מנכש ומשקה מים לזרעים אינו חייב אלא אחת. [מנכש משום חורש ומשקה מים לזרעים משום זורע] וזומר וצריך לעצים פסק דחייב שתי'. ולכאורה הרמב"ם מזכי שטרא לבי תרי. אך הרמב"ם לטעמי' דמנכש ומשקה מים לזרעים תולדות הם. והנה רב, יוסף דמקשה לרבה ממנכש בכלאים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דמחייב בכלאים מוכח דמחייב אתולדות בכלאים. ומ"מ מקשה לרבה. א"כ אי אפשר לומר דטעמא דרבה משום שאין מחייבין על מעשה אחת שתים. דהא בכלאים אין חיוב משום חורש ואעפ"כ אינו חייב משום זורע ולתוס' והריטב"א כבר ישבנו משום דלרבה אינו זורע גמור [וע"כ דומה לחורש יותר] והוי רק תולדה ולא מחייב בכלאים אך להרמב"ם דמחייב אתולדה בכלאים אי אפשר לתרץ כן. וע"כ צריך לומר דלרבה ליכא חיוב זורע בעצמותו. ולרב יוסף ליכא חיוב חורש בעצמותו דלא כאביי דמקשה דיתחייב תרתי. וא"כ אין ענין לדרב כהנא כלל:

(טו) וכן דעת האור זרוע שכתב דכיון דקיימא לן כרב יוסף דהמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ולא משום חורש הלכך מותר לשפוך מים על קרקע שאינה זרועה ואפי' עומדת ליחרש. הרי דסבירא לי' דאין בו חיוב חורש אף דלית ביה זרעים דאין בו חיוב זורע. ואזיל ג"כ לטעמיה שכתב שם דמנכש ומשקה מים לזרעים תולדות הם. ממילא מוכרח לומר טעמא דרבה ורב יוסף לאו משום דלא מחייב תרתי על מעשה אחת כנ"ל. ולתוס' והריטב"א צ"ל דס"ל דמנכש ומשקה מים לזרעים לרבה הוו בכלל אב מלאכת חורש. ולרב יוסף הוו בכלל אב מלאכת זורע. [ומ"ש התוס' ריש פרק הזורק דמנכש ומשקה מים לזרעים לא הויין אבות היינו שאינם אבות בפני עצמם כמו זורה בורר ומרקד. שאף שדומים זה לזה מ"מ כל אחד הוא אב בפני עצמו. ה"נ במנכש ומשקה מים לזרעים אף שדומין לזורע ולחורש יהיו אבות מלאכות בפני עצמם ולא רק בכללא דאבות זורע וחורש. אלא דהטעם משום דלא חשיבי]:

(טז) ועדיין פש גבן לבאר שיטת הרמב"ם למה פסק במשקה מים לזרעים כרב יוסף דחייב משום זורע ובמנכש כרבה דחייב משום חורש. ולדעתי כי הרמב"ם נגרר בזה אחר הירושלמי. דבפרק כלל גדול חשיב המשקה מים לזרעים מתולדות זורע. ועוד שם כל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש. והנה בש"ס פרק הבונה ק"ג איתא במשנה החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא. וע"ז איתא בברייתא שם התולש עולשין והמזרד זרדין וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהן. והנה במזרד זרדין דמפורש בברייתא בהו לישנא דלייפות את הקרקע. בודאי חיובי' משום חורש כדברי הירושלמי הנ"ל דכל שהוא להנאת קרקע הוא מתולדות חורש. וממילא מנכש דתנא במתניתין בהדי דהמזרד זרדין הוא דבר הלמד מענינו שהוא ג"כ מתולדות חורש. ועוד דהרי התנא פתח החורש ומסיים מזרד זרדין דהוא ג"כ מתולדות חורש להירושלמי הנ"ל. ואם איתא דמנכש הוא תולדת זורע למה לי' להתנא למתני' באמצע תולדות חורש. רישא וסיפא תולדות חורש ומציעתא תולדת זורע. אלא ודאי דכלהו משום חורש הוא. ולרב יוסף דאית ליה מנכש הוא תולדת זורע צריך לומר דלית לי' האי כללא דהירושלמי דכל שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש אלא כל דלצמוחי פירא מכוין הוא תולדת זורע כמו מנכש לדידי'. וא"כ מזרד זרדין אף דמפורש בהו בברייתא לישנא דלייפות את הקרקע נמי תולדת זורע הוא. ) ולא קשיא לי' רישא וסיפא חורש ומציעתא זורע דלדידי' סיפא נמי זורע הוא. אבל להירושלמי דסיפא בודאי חורש הוא. מסתמא גם המציעתא הוא משום חורש:

(יז) ועוד נראה דהנה בהא דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה פליגי רבה ורב יוסף דלרבה חיוביה משום מקיים ורע"ק הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה ולרב יוסף חיוביה משום זורע והרמב"ם פ"א מה' כלאים כתב דמנכש ומחפה לוקה אף שפסק שם דמקיים אינו לוקה. ולכאורה דמשום זורע מחייב לי' וכר' ינאי במכות כ"א:

דאמר המחפה בכלאים לוקה דחשיב כזורע. וכן הוא ברש"י פסחים מ"ז:

בד"ה ושביעית וז"ל ועובר על שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה לזורע כגון חורש לכסות הזריעה. אך אי אפשר לומר כן דא"כ הו"ל להרמב"ם בהלכות שבת לחשוב מחפה בהדי