אגלי טל לא

דבשבת ולמיתה וע"כ לבזמן שהיה בהמ"ק קיים היו יכולין לחלוק לענין קרבן:

(ד)והריטב"א כתב בהא דמקשה מרב כהנא ואסיק בקשיא ולא בתיובתא משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט ומתרינן ביה מה דהו' עיקר טפי ועלה מלקינן לי'. מפורש ג"כ דמפרש הסוגיא ביו"ט [ומה דקשה על הריטב"א דמפרש טעמא דרבה דלא מיחייב תרתי משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. וא"כ בשבת באמת יתחייב ג"כ משום זורע. א"כ מה מקשה רב יוסף לרבה ממנכש בכלאים חרישה בכלאים מי אסירא והוצרך לתרץ משום מקיים הא באמת גם לרבה איכא חיוב זורע במנכש. ישבתי בס"ד בביאורנו למלאכת זורע ס"ק י"ב משום דרבה דאמר משום חורש ולא משום זורע מחמת שאינו דומה כ"כ לזורע וכיון שאינו דומה לגמרי לזורע לא הוי אב מלאכת זורע רק תולדה לזורע כדברי הרב המגיד פ"ז מה"ש הל"ד עי"ש. ובכלאים אין חיוב בתולדות כדברי התוס' בכורות כ"ה.] והנה מדברי הריטב"א אלו מבואר דמנכש ומשקה בשבת חייב שתים לכ"ע:

(ה) ודעת התוס' סוף ד"ה חייב שזה מחלוקת רבה ורב יוסף עם רב כהנא לרבה ורב יוסף אינו חייב אלא אחת [לרבה משום חורש ולרב יוסף משום זורע] ולרב כהנא חייב שתים:

(ו) והנה התוס' בתחילת ד"ה חייב כתבו וז"ל קשיא לרבה דאזיל בתר הדמיון דהכא זומר לא דמי כלל לנוטע ואעפ"כ חייב משום נוטע. וקשיא לרב יוסף דאפי' אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחת מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפי' לא חשיב ליטע עכ"ל ולכאורה אין צריך לכל זה דכבר החליט אביי בתחילת דבריו הקושיא דיש בו חיוב שניהם. אך שלא לומר דהיכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא. שאינו חייב שתים על מעשה אחת. ע"ז הוצרך אביי להביא הא דרב כהנא שחייב שתים על מעשה אחת. אך נראה דעת התוס' דא"כ היה יכול להקשות מר' יוחנן ור"ל בגיטין י"ט. המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים. והי' זה קושיא טפי מר' יוחנן רבו של רבה [עי' נדרים נ"ט] ועוד לפי דברי תוס' הנ"ל למסקנא רבה ורב יוסף פליגי אדרב כהנא. יקשה דרב יוסף אדרב יוסף. דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע עי"ש בפירש"י. הרי רב יוסף עצמו סבר דאיכא חדא דמחייב עלה תרתי. אלא ודאי במקום ששקולין ע"כ חייב על שתיהם. דאי אפשר שיפטור לגמרי. והי מינייהו מפקת. וכיוצא בזה כתב התוס' רי"ד קידושין באיסור בת אחת. אך במנכש ומשקה מים לזרעים. דלכל מר יש חיוב זה יותר מזה. וע"כ אינו חייב אלא על זה שיש חיוב יותר. ומשום הכי הוצרכו התוס' לפרש שגם בזומר וצריך לעצים יש חיוב קוצר יותר. ושוב לא יתחייב משום נוטע. ואינו דומה לקטל אספסתא שאין בו חיוב זה יותר מחיוב זה:

(ז) ומה שדקדק מהרש"א על דברי התוס' דלפי פירושם למה לי' לאביי למימר וכי תימא כל היכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא. הא אי נמי לא הי' מתחייב אלא משום נוטע לחוד היה יכול להקשות. יש לומר דבאמת אפי' לא היה חייב אלא משום נוטע לחוד נמי היה יכול להקשות כיון דאיכא תרתי נוטע וקוצר יתחייב משום קוצר שדומה לו יותר. ומ"מ כל הקושיא היא אהא דכל היכי שיש בו חיוב שניהם. ובאמת אם רב כהנא הי' אומר חייב משום נוטע לבד היה יכול להקשות. אך היה צריך לבאר שיש בו חיוב קוצר ג"כ. ע"כ הקושיא מבוררת יותר מהא שבאמת מחייב משום קוצר ג"כ. ומה שדקדק עוד דהא מפורש בפרק כלל גדול זומר חייב משום נוטע. כוונתו שהי' יכול להקשות מזומר דפרק כלל גדול. הנה מלבד מה שכתבנו דאפילו אם היה יכול להקשות מהא דחייב משום נוטע לבד. נמי יותר מבורר להקשות מרב כהנא שמחייב להדיא משום קוצר ג"כ. מלבד זה נמי אינו קושייתו קושיא כלל. דההוא דפרק כלל גדול באינו צריך לעצים מיירי וליכא תרתי ע"כ חייב משום נוטע וכל הקושיא דאביי היא מאחר דצריך לעצים ויש בו חיוב קוצר שדומה לו יותר מלנוטע לא יתחייב משום נוטע:

(ח) והנה המהרש"א פירש פירוש אחר בקושית אביי מזומר וצריך לעצים. דחיוב זומר הוא משום מעשיו דזומר ודאי דומה לנוטע וחיוב קוצר משום מחשבתו דצריך לעצים עי"ש. ביאור דבריו ע"פ דברי התוס' פרק כלל גדול ע"ג:

דלא מקרי בעצים קוצר אלא אם כן צריך להם עי"ש. והיינו משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ע"כ חייב בצריך לעצים. וכמ"ש תוס' סנהדרין כ"ו. לפי ביאור מהרש"א שם. ואם כן אין בו חיוב רק משום מחשבתו. ע"כ לרבה לא יתחייב רק משום נוטע לבד [ולרב יוסף משום קוצר לבד דאין צריך אלא לעצים ואינו מתכוין לזמור]. אך התוס' מיאנו בפי' זה שבאמת התוס' במ"ק לא אזלי בשיטה זו דשניא דין עצים לענין קוצר משאר דברים. שהרי כתבו בד"ה וצריך. שאינו דומה לקוצר שקוצרין למאכל וכו' הרי שגם בשאר דברים לא מיקרי קוצר אלא בשצריך להם. וא"כ בעצים כשצריך להם הוי קוצר גמור במעשיו ג"כ. וליכא קושיא כלל לרבה. אך מהרש"א אזיל בשיטת תוס' פרק כלל גדול. דדוקא בעצים לא מיקרי קצירה רק בשצריך להם משום מחשבתו. א"כ גם כשצריך להם אי אזלת בתר מעשיו אינו דומה לשאר קצירה:

(ט) וטעם תוס' פרק כלל גדול דיש חילוק בין עצים לשאר דברים. נראה לי משום דאילן חשוב כקרקע לכל דבר. והתולש מן האילן חשוב תולש מן הקרקע. ע"כ כשתולש ענף מן האילן. אינו דומה לקוצר שתולש פירי. אלא כחותך חלק מן הקרקע. [ועיין לקמן סק"ח בפירוש דברי המאירי] רק בשצריך להם אחשבינהו לעצים להיות כפירי. ולפי"ז נראה לי דאפשר לומר דדוקא באילן מאכל כמו בזומר דאיירי בה שהוא בגפן. והאילן דומה לקרקע שמוציא פירות כמו הקרקע לא שבעצמו הוא פירא. אבל אילן סרק שעומד רק לעצים לעולם חייב בהם כמו בשאר דברים:

(י) ובהכי ניחא מה דקשיא לי דהא קצירת עצים גופא היה במשכן. שהרי קצצו ארזים לעשות משכן. וא"כ הקוצר עצים מן המחובר וצריך להם הוי קוצר גמור שהיה במשכן. ואיך לא יהיה דומה לקוצר כל כך שיפטור לרבה [בזומר וצריך לעצים] משום קוצר. אך להנ"ל אתי שפיר דארזים אילני סרק הם. ועצים דגפן אין דומה להם:

(יא) הדרן לשמעתין למחלוקת תוס' עם הריטב"א שהבאנו לעיל אות ד' ואות ה' אליבא דרבה ורב יוסף דלתוס' גם בשבת אינו חייב אלא חדא. לרבה משום חורש לבד. ולרב יוסף משום זורע לבד. לכל מר למלאכה שדומה לו יותר. ולהריטב"א בשבת לכ"ע מחייב שתים. ולא נחלקו אלא ביו"ט משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט. ונראה לי ראיה לדעת הריטב"א מסוגיא דמכות כ"א:

אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה. אמר לי' ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו. יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. החורש בשור ובחמור. והן מוקדשין. וכלאים בכרם. האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה. לאו דמיכסי בהדי דאזיל. אמר לי' אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. אמר לי' ריש לקיש לר' יוחנן אי לאו דקילסך גברא רבה הוה אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה מאי ר' עקיבא דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה. רעק"א אף המקיים וכו'