אגלי טל ל

קלקול חייב עלי' לדעת רבינו ז"ל שפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. והנה פשיטא להכ"מ דבשדה אין בו קלקול וחייב. ותמהני שהרי ברש"י מפורש להיפוך שכתב וז"ל ואין כאן משום בנין בבית ולזריעה נמי לא חזיא. והיינו בשדה לא מחייב משום חורש דלזריעה נמי לא חזיא. וכ"כ בש"ס ביצה ח'. אהא דר' אבא. וז"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אין כאן לא בונה ולא חורש אלא מקלקל. הרי דגם לגבי חורש דהיינו בשדה חשיב מקלקל. והטעם בזה ברור שהרי אמרו הי' לו גומא וטממה בשדה חייב משום חורש. ומייתו הראשונים מקרא דישעי' כ"ח פסוק כ"ה הלוא אם שוה פני' ופי' הרד"ק ושוה פני הניר כדי שיפול הזרע בשוה. וא"כ בעשיית גומא יקלקל שלא יפול הזרע בשוה. אך מה שחייב על עשיית גומא בשדה משום חורש. משום שיש מיני זרעים שנותנין הזרע בתוך הגומא. וזה נקרא בשיטה המיוחסת להר"ן קי"ג. ד"ה בשדה שדה העשוי' לגומות וברוצה לזרוע זרעים אלו הוי עשיית הגומא חרישה. אבל כשרוצה לזרוע חיטים וכיוצא בהן. שהדרך לפזר החיטין על פני השדה. הוי הגומא קילקול. וע"כ בשאינו צריך לגומא שרוצה לזרוע חיטין וכיוצא בהן. שדרך לפזר הזרע על פני השדה. וע"כ אין צריך להגומא הוי עשיית הגומא מקלקל. ותמהני על הרמ"כ וביותר על הכ"מ שכתב לפשוט מה שמפורש ברש"י להיפוך:

) ובעיקר דברי הרב המגיד שכתב שאם הי' הגומא במקום שאין בו קלקול חייב ולכאורה בשבת מתקן בעינן ונראה שמפרש הגמ' דאף שהוא תיקון אצל העפר ומלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כיון דבגופו מקלקל הוא קל בתר קלקול שבגופו ולא אזלינן בתר תיקון שחוץ לגופו. אבל במקום שאין בו קילקול שוב הוי מתקן משום העפר. אזלינן כבר הקשיתי על זה מהא דפ' האורג דלדעת רוב ראשונים שם מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון במקלקל בחבורה. תלוי בפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה דמילה והבערת בת כהן הויין מקלקל בגופן. ותיקון שחוץ לגופן. משום מצוה. ולר' יהודה דמלאכה שאינה צריך לגופה חייב אין ראי' דמקלקל בחובל ומבעיר חייב דהתם מלאכות נינהו משום תיקון שחוץ לגופן עי"ש. הנה דאף מקלקל בגופו ותיקון שחוץ לגופי חייב. ואולי הרב המגיד ס"ל כשיטת התוס' פרק האורג שם דמקלקל בחבורה לא תלוי בפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה. אך לדעת רוב ראשונים אי אפשר לומר כמו שנראה מהרב המגיד. ועיקרן של דברים ביארנו בעזה"י בביאור מלאכת טוחן סק"י ולפי מה שביארנו שם אפי' אין קלקול בגומא עצמה רק שאינו מתקן פטור:

[ז] (א) המנכש עשבים הרעים וכו'. ש"ס מ"ק ב':

איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע [פירש"י מנכש תולש עשבים הרעים מתוך הטובים וכי עקרי לי' צמחי הני טפי. משקה מים לזרעים. שזורק מים בעיקרי העשבים. משום מאי מתרינן בי'. דמאי מלאכה קא חשבינן לה דודאי קיצר לא חשבינן שאיני מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן עשבים הטובים שבשדה] אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי' ארעא [לרפויי. לרכך] אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא. אמר לי' אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא. וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא. איתיבי' רב יוסף לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה רעק"א אף המקיים. בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים. אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא אמר לי' משום מקיים. והא מדקתני סיפא רעק"א אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים הוא. כולה רע"ק הוא ומ"ט קאמר מ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרעק"א אף המקיים. ע"כ סוגית הגמרא:

(ב) ובתוס' ד"ה חייב. ואי קשיא הא דאמרינן בדוכתא אחריתי משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. תריץ הכי כגון דאיכא מיתה ומלקות אבל תרתי מילי דאסירן דדמיין להדדי בשתי מלקיות תרוייהו חד רשעה הוא ולא ממעטי מרשעתו דכל שם מלקות חד רשעה הוא עכ"ל. מבואר שפירשו הקושיא דנחייב תרתי ביו"ט. [דאין לומר דהתוס' קאי על רב כהנא דזומר וצריך לע ים חייב שתים דהתם פשוט דלענין קרבן קאי דחייב שתי חטאות] דבשבת אפי' התרו בו למלקות ולא למיתה ליכא מלקות. דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כדאיתא בשבועות ד'. דאינו חייב מלקות על מלאכה בשבת דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וגירסת ספרינו המנכש ומשקה מים לזרעים בשבת. וקושית הש"ס מדרב כהנא. אף דבתרי קטלי לא קטלינן לי'. היינו דיתחייב משום שניהם. ונוכל להתרות בו על איזה שירצה. ומשמע דהתוס' לא היו גורסים בשבת. ומה שפירשו הסוגיא ביו"ט. נראה דהי' קשה להו דאם איתא דהסוגיא מיירי בשבת היו יכולין לחלוק בשוגג לענין קרבן דהוא שכיח הרבה יותר ממה שיעבור אדם במזיד ובהתראה. ואין לומר דבשוגג אין נ"מ משום מה נתחייב. ליתא דהא בכריתות שאם מסופק אם קצר אם טחן פטור דכתיב או נודע לו עד שיודע לו במה חטא. וא"כ כל זמן שלא נודע לו אם חייב משום חורש או משום זורע פטור לגמרי שאינו מתכפר בלי ידיעה על מה עבר. וצריך לברר משום מה חייב כדי שיחשב ידיעה ויוכל להביא קרבן. ויפלגו רבה ורב יוסף משום מה חייב ומדפליגי בהתראה ש"מ דביו"ט פליגי וכי תימא הוא גופא קשיא יפלגו בשבת לענין קרבן. יש לומר דקרבן אין נ"מ רק בזמן שבהמ"ק הי' קיים משא"כ מלקות הי' בזמן רבה ורב יוסף שעוד לא פסקה הסמיכה בזמנם. אבל אם בשבת פליגי למיתה. הא מיתת ב"ד אינה רק בזמן שסנהדרין במקומם בלשכת הגזית. וא"כ אי בשבת פליגי וע"כ בזמן בהמ"ק. הי' יכולין לחלוק לענין קרבן:

(ג) ואין להקשות א"כ בפרק תולין דפליגי רבה ור' זעירא במשמר משום מה מתרינן בי' והתם ע"כ מיירי בשבת דביו"ט אין חיוב מן התורה במשמר ויפלגו לענין קרבן. לא קשיא דזורה בורר ומרקד הואיל ודמיין להדדי אינן מחולקין אלא לחומרא לחייב שתים אבל לא לקולא ואם בירר חצי שיעור וריקד חצי שיעור חייב כמ"ש במאירי בכתב אות אחת ומחק ע"מ לכתוב אות אחת. וה"נ בספק אם בירר או ריקד חייב וכמבואר אצלינו בביאור מלאכת זורה סק"ב בס"ד עי"ש. ע"כ אין יכולין לחלוק לענין קרבן. ועוד לפי פירש"י שם דלרבה נמי אי אתרי בי' משום מרקד הוי התראה. א"כ גם חיוב מרקד יש בו וכ"כ הרמב"ם ומ"מ אינו חייב אלא אחת. א"כ לענין קרבן מחלוקתם בחנם דעכ"פ יש ידיעת חטא מרקד ודו"ק. אבל הכא אם איתא