אגלי טל כט

העולה מזה דהחורש כל שהוא היינו שעושה גומא ועתיד לעשות עוד גומות כדי לזרוע אח"כ הכל יחד בלי שום הפסק. תלוי במחלוקת שנתבאר בפתיחת החיבור דלדעת רש"י ורמב"ם וסייעתם חייב על הגומא הראשונה. אך לרב האי והר"ח וסייעתם והירושלמי פטור:

ובשיטה המיוחסת להר"ן נראה פי' אחר ברש"י שהעתיק פירש"י. ובהא דסיים רש"י אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. כתב הוא וז"ל אבל בשעת זריעה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה עכ"ל. וכפי הנראה מדבריו דכשעושה גומות כדי להניח בתוכם זרע. עושה גומא וזורע בה. גומא וזורע בה. וכן לעולם. ובשעת זריעה עושה הגומות. ובזה מובן היטב למה חייב דכיון שזורע תיכף לאחר שעשה גומא אחת. וכשזורע הא חשוב אף נימא אחת. כהא דרב פפא צ':

הא דזרוע וכו'. נמצא שחרש שיעור שלם. ועדיף ממוציא נימא אחת לזריעה. דאף שאין דרך לזרוע נימא אחת מ"מ כיון שהוא רוצה לזורעה ולאחר שיזרע יהי' שיעור שלם חייב. וכמו שביאר הרשב"א. כל שכן בזה שכך דרכו שלאחר עשיית גומא אחת נותן בה זרע. וכשיתן יהיה שיעור שלם חייב על החרישה. ואינו דומה למוציא נימא אחת שפטור משום דסתמא אינו עומד לזורעה עד שיוציא עוד אחת. או שכבר היה לו שם עוד אחת. דמ"מ אין בהוצאה זו שיעור. דאחת אין אדם טורח בה לזורעה. אבל זה שבשעת זריעה עביד הגומות. וכשעושה גומא נותן בה נימא. וכשיתן יהי' שיעור ודאי חייב. ומה נ"מ במה שיעשה עוד:

גומות ויזרע בהן. כיון דבגומא אחת יתן הנימא ויוגמר השיעור. ולפי מ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן הנ"ל. אם יהי' הדרך שלא לזרוע עד שיעשה כמה גומות. לא יתחייב על גומא אחת אלא א"כ חישב בפירוש לזורעה תיכף. אך לפי' רש"י שלפנינו אינו כן. ומסתברא כפירש"י שלפנינו דלפי' שיטה הנ"ל פשוט הוא וא"צ ללומדו ממשכן:

ולענין הלכה זה פשוט דאם הי' בדעתו לזרוע תיכף בגומא זו טרם שיתחיל לעשות עוד גומא לזרוע. פשיטא דאף לדעת הגאונים חייב. כהא דהמנניע המוציא לזרע כל שהוא חייב. אך אם הי' בדעתו לעשות עוד גומות גורם שיתחיל לזרוע. בזה ס"ל להגאונים דפטור על גומא אחת. רק כשהיו הזרעים זרועים כבר. הוי עשיית גומא אחת לצורך דבר הנזרע כבר מלאכה שלימה. ואפי' יש בדעתו לעשות עוד גומות תיכף. מלבד גומא הראשונה. חייב תיכף על גומא ראשונה. אך לפי פירש"י שלפנינו והרמב"ם. אף העושה גומא לזרוע בה אחר שיעשה עוד גומות ויזרע בכל הגומות זה אחר זה בלי הפסק חייב על גומא הראשונה. [ה] מכילתין ל"ח:

במשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם ולא יפקיענה בסודרין [שהוחמו בחמה] ר' יוסי מתיר ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים. ובגמ' ל"ט. וליפלוג נמי ר' יוסי בהא רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. [פירש"י שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא] מאי בינייהו. איכא בינייהו עפר תיחוח [כלומר תיחוח בעומק דליכא למיחוש למזיז] ובתוס' שם ד"ה איכא והא דמשמע בביצה ח'. דבעפר תיחוח נמי שייך גומא [ולא מצי לאשנויי כמ"ש התוס' לפי' ר"ת בדיבור שלפניו דהכא מיירי דכשמניח הביצה עלי' נשקעת מאלי'. דהתינח לפי' ר"ת דהגומא נעשית בנעיצת הביצה. אבל רש"י הא ס"ל דהגומא נעשית בלקיחת העפר כדי לכסות בה אח"כ הביצה כמ"ש התוס' שם בד"ה מפני. ולא שייך תירוץ זה כלל, וראיתי להר"ן ז"ל שכתב תירוץ הנ"ל דמיירי בתיחוח כל כך כשמניח הביצה עלי' נשקעת מאלי' ואיהו לא עביד מידי לפירש"י ולא אוכל להלום דבריו] צ"ל לפירש"י דהתם מיירי שיש מעט עפר תיחוח וסביביו קרקע קשה דכשמסיר העפר תיחוח תשאר הגומא קיימת. אבל הכא כשיש עפר תיחוח הרבה כשיעשה גומא אינה מתקיימת. כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים עכ"ל ובמס' ביצה הנ"ל כתבו התוס' תירוץ זה לפיר"ת [דהגומא נעשית בנעיצת הביצה עי"ש]. ובגליון הגהות רי"פ ציין בקושית התוס' ופירש"י ואין מן הצורך להגיה מאחר שהתירוץ הוא לפיר"ת גם הקושיא מסתמא תסוב ג"כ על פיר"ת]:

ויש לעיין במה שכתבו דבעפר תיחוח וקרקע קשה סביביו שייך גומא בעפר התיחוח. ולכאורה הקרקע קשה לחודי' קאי. ועפר תיחוח לחודי'. וכשנוטל עפר התיחוח דומה ללקיחת עמודים התקועים בארץ. שבמכילתין קי"ג. הובא לפנינו ס"ק ל"א. דלית בהו משום גומא. דגומות ממילא הויין. וה"נ גומות ממילא הויין בקרקע קשה. והוא מסלק עפר התיחוח ונשאר הגומא ממילא בקרקע הקשה. [ואף שפי' הר"ח שם שאינו מתכוין לגומות הלוא התם במס' ביצה נמי אינו צריך אלא לעפרה] ונראה דשאני עפר תיחוח שבאמצע קרקע קשה דסתמא מבטל לי' התם. ואינו דומה לעמודים התקועים בארץ דלא מבטל להו התם. דאי הוה מבטל להו התם. בפשיטות היה אסור ליטלן משום סותר. ותדע דהש"ס שם מייתי ראיה מהטומן לפת ולפת הא לא מבטל לי' ד טם לאוכלם. ואי עמודים מבטל להו. מאי ראי' משם. אימא משום דמבטל להו בטלה הגומא לגמרי. וכשלוקחם חשיב עושה גומא מחדש. אלא ודאי לא מבטל להו. ועוד יש לחלק דשאני עפר תיחוח וקרקע קשה שהם מין אחד:

ולכאורה יש מקום לחלק עוד דעמודים הנעוצים בארץ שם גומא על מקום עמודים לנעוץ בהם העמודים. וע"כ כשמסלק העמודים אינו עושה כלום שגם תחילה הי' שם גומא עלי'. אך לשון גומות ממילא הויין לא משמע כן. ועוד דהא מייתי ראי' מהטומן לפת תחת הגפן. והוא בשדה דחיוב דידיה משום חורש שראוי להניח בו זרעים עי' שבת ק"ג:

דחזי לביזרא דקרא. וכשטמן בו הלפת לא הי' מונחים בהגומא זרעים ולא הי' גומא מענין חרישה כלל כ"ז שהלפת מונח בתוכו. רק צ"ל כדשנינן מעיקרא:

[ו] החופר גומא וכו' ש"ס מכילתין ע"ג:

א"ר אבא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור ואפי' לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ה"מ מתקן האי מקלקל הוא. והרמב"ם פ"א מה"ש הלי"ז הביא הא דר' אבא. ובכ"מ ז"ל כתב הרמ"כ הוה ליה למימר ה"מ בבית אבל בשדה חייב דהא פסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ"ל הרמ"כ וי"ל שלא הוצרך רבינו לפרש כן דמתוך דבריו משמע וכמ"ש הרב המגיד עכ"ל הכ"מ. והנה ז"ל הרב המגיד ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו