אגלי טל רצ

הגהות מבן המחבר דף ה' עמוד ד' שורה א' וכלאים, הרי אולי יש לחלק בין זריעת חרצן דהוא דומה ממש לזריעת זרעים לתוחב יחור בארץ:

דף ד' ע"ג שורה נ"ז להחשב אב אולי צ"ל להתחייב דף ז' עמוד ד' שורה ד' לש הוא. ובעניותן יש לפרש דברי הראב"ד אדסליק מני' קאי, ולא משים צובע המים כמו שריית הכרשינין שבהם ליכא ענין צביעה כלל, אבל לא גזר אומר שיהי' בהם משום לש כאינך והדבר מוכרח שהרי אין בהם דיבוק אהדדי כזרע פשתן דלא נעשה מכולם גוש אחד כמו דיו וסמנים וענין אחד להם עם חיטי ושערי דאין בהם משום לש משום דלית להו רירי, ובודאי חיובם משום מלאכה אחת, אבל לא דיבר בהם הראב"ד שאין מענינו אלא שבא להוציא מחיוב צובע ושפיר מצי סבר כמו הרמב"ם שהחיוב משום זורע:

שוב ראיתי במאירי ז"ל וכן כרשינין קלופים ששורין אותן במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבין בסבתם ונעשין כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה, ויש מפרשים שמתוך שהם קצים מתרככים ע"י שרייה זו ומפרשים הכרשינין קטנית הנקרא ויצא"ש [בודאי הוא הנקרא בלע"ז שלנו וויקא ועיין בפי' הרע"ב ותיו"ט]:

ולפי"ז יש לומר דהראב"ד מפרש כפירוש הראשון ע"כ כרשינין נמי חייב משום לש, והרמב"ם מפרש כפירוש השני, וכן הוא בפירוש המשנה וז"ל וכרשינין הכוסמת לפי שבתחילה שורין אותן ואח"כ מאכילין אותי לשוורים, ובודאי שהוא כעין קטנית הנקרא וויקא, והם כמו חיטי ושערי שאין בשרייתם ענין לישה דלית בהי רירי וע"כ חיובם משום זורע, ומד דמסיים ומאכילין אותם לשיורים לשיטתו דמלאכה שאצל"ג חייב והמלאכה נעשית בשרייתן דאלו הי' כדי שיצמחו הי' נעשה המלאכה תיכף בנתינתן לתוך המים ולמה לי כדי שישורו כמ"ש בפנים, וכל דברי חכמים קיימים:

דף יו"ד עמוד ג' שורה מ"א פסולה. [ועיין תבואות שור סי' ב'] שם ע"ב שורה ל"ה ב"ד שאין לוקין עליו:

ד"ה ואולי ועדיין יש לדקדק כי לשון הרמב"ם שאסורו בא מכלל עשה משמע שאיננו נכלל בהלאו כלל, מכ"ש שאי אפשר לפרש דעצם הלאו בא רק על לאו דמחמר, וזה קשה נמי לדברי הרה"מ שכתב דהלאו כולל שניהם, דא"כ הרי איסורו בא נמי מכח הלאו ולולא דבריהם ז"ל יש לפרש דברי הרמב"ם כפשוטו דאיסורו בא מכח עשה לבד ולא נכלל כלל בהלאו, דלמה יזהיר רחמנא בלאו למחמר, דלאיסור כבר נשמע מהעשה, וללקות נמי לא שהרי הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, אלא ודאי הלאו אינו קאי על מחמר כלל, וכך הוא שיעור לשון הרמב"ם שאין כוונת הלאו אלא שלא יחרוש בה, ונמצא שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וע"כ לא כוונה תורה למחמר כלל. ועיין בהר"ן ספ"ק דע"ז הובא לפנינו ס"ק י"ג אות א' דס"ל שאין בהלאו שאין לוקין עליו תוס' על עשה, אך למ"ש שם אות ט' אין ראי' מהר"ן, ואית לי נמי להיפוך, ע"כ לא פירש כנ"ל:

דף י"א עמוד ב' שורה מ' מפורש בגמ'. רק חרישה כל שהוא ולא הזכיר גומא כלל, ובהערוך והר"ח גרסי לבורא דקרא לגומא של דלעת א"כ יש לפרש דחרישה מקמי דעביד גומא הוא, ועל עשיית הגומא יש לומר דפטור, ועיין סק"ד פירוש אחר בדברי הערוך:

דף י"א עמוד ד' שורה ל"ב הרמב"ם. ובעניותן יש לומר דלהרמב"ם בעושה עין הצבע דלדברי הה"מ. מחויב תרתי משום בישול ומשום צובע, יש לומר דה"נ מחויב תרתי משום חורש ומשום זורע ועיין בהפתיחה ס"ק א' אות ל"א-ל"ה והא דמנכש ומשקה, עיין לקמן סק"ט אות י"ד:

דף י"ג עמוד א' אחר שורה כ"ה. אך ז"ל התוס' פסחים מ"ז:

ד"ה כתישה הא דחופר גומא פטור היינו דווקא בבית דמקלקל הוא והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה וכו' עי"ש, ואולי כוונת התוס' דווקא בחרישה וא"צ אלא לעפרה ולא בחופר גומא:

דף י"ד עמוד ב' שורה מ"ו תולדת זורע הוא ואתי שפיר לדידי' לישנא כל שהוא תרתי דרישא אשמעינן דחורש כל שהוא וסיפא דזורע כל שהוא:

דף י"ז עמוד ב' שורה כ"ח בל"ת. ויש להבין מה תוספות איכא בהל"ת אחר שאין לוקין עלי':

דף כ"ב עמוד ד' שורה ט"ו המכסים הגומא. ויש לעיין הלוא העמודים קבועים בקרקע ואינן עתידין ליטלן משם מדלא מפליג אם תחובין בקבע או ארעי, וא"כ הרי נתבטל שם גומא ממנה. ועוד יותר יש להבין הא דהטומן לפת בגוונא דמותר אפי' השרישו כמבואר במלאכת קוצר ס"ק כ"ד, למה יחשב רק כמו מכסה להגומא, ועיין לעיל ס"ק י"ז דהא דנטילת הקוצים אין זו עבודת קרקע דווקא בקוצים תלושים דמחוברין כל דהוא הוי דאור':

אך עיין במלאכת קוצר ס"ק כ"ה אות ד' דדווקא אם נתכוין לזריעה בטלינהו אגב ארעא כבש"ס ב"מ נ"ו:

מנחות ס"ט. וא"כ כשנוטל הלפת מהקרקע חשוב עושה גומא בתחילה וכו' וכשלא ביטלם חשוב גומא אף קודם שעקרו כמו בור מלא פירות דלא נתבטל שם בור ממנו משא"כ כשביטלם אגב ארעא דהוי כארעא סמיכתא, ויש לומר דכן נמי העמודים אינן חשובים כארעא סמיכתא הוי כמו בור מלא פירות:

דף כ"ז עמוד א' שורה ל"ז כתלושין דמי. ויש לדקדק אימא דמיירי דיבשו הן ועוקציהן, אך