אגלי טל רפט

עד כאן באגלי טל יעוין שם היטב. וחכם אחד הביא ראי' לדבריי מתוס' מועד קטן (דף י"ט:

) דיבור המתחיל אתיא במה שכתבו דוקא בנזיר אסור שאפילו תלש שערו אסור. ומבואר דסורק כתולש. ובשבת תולש לאו היינו גוזז עד כאן דבריו:

ומכל מקום יש לפקפק בזה שהרי בבכורות (דף כ"ה.) מקשה דנהי דתולש לאו היינו גוזז ביום טוב הוה לי' עוקר דבר מגידולו. ומשני משום דעיקר דבר מגידולו כלאחר יד עיין שם. וכשעיקר במסרק הלא הדרך לסרוק ולכוון להשיר נימין המדולדלות ולא הוי כלאחר יד ושוב מחויב משום עוקר דבר מגידולו אף דחשיב ביד:

אך בהא דמקשה שם מריש לקיש דאמר תולש כנף העוף חייב משום גוזז ומשני שאני עוף דהיינו אורחי' ופרש"י עוף דרכו בתלישה ולא בגזיזה. והיינו דמשום הא תלישתו זה גיזתו. וכהא דחולין (דף קל"ז) מודה ר"י במידי דאורחי'. ופרש"י כיון דאורחי' דעזים בתלישה כגיזה דמי. לענין ראשית הגז. וכן בקיטוף בצלים לענין לקט דקטוף שלהם זה קצירן יעוין שם. והיינו כיון דאורחי' רק בתלישה ואורחי' רק בקיטוף. הכא נמי כיון דאורחי' רק בתלישה. אך קשה להבין למה הוצרך רש"י לפרש בשמעתין משום דלאו אורחי' בגיזה. אפילו אורחי' נמי בגזיזה רק שאורחי' נמי בתלישה הא לא הוה כלאחר יד וחייב משום עוקר דבר מגידולו:

אך צריך להבין האי עוקר דבר מגידולו מה חיובו. משום גוזז לא דהא תולש לאו היינו גוזז. משום קיצר לא. כמו שכתב רמב"ן ורשב"א פ' י"ד דשבת דאין דישה שלא בגידולי קרקע. כש"כ דאין קצירה אלא בקוצר מקרקע:

אך הנכון כמו שכתבתי סק"ז לפרש"י בפירושו ושש ועזים ונוצה של עזים. ונוצה של עזים הא אורחי' בתלישה כבחולין (דף קל"ז) כנ"ל. ומסתמא כך הי' עושין במשכן. והרי הי' תלישה גם כן במשכן. וכולן מלאכה. נמצא שם המלאכה עוקר דבר מגידולו. דאי אפשר לומר שם האב גוזז דהא הוי נמי תלישה. וכן אין שם האב תולש דהוי נמי גוזז רק שם האב עוקר דבר מגידולו. וכהאי גוונא שוחט נשנה באבות מלאכות. מכל מקום שם האב נטילת נשמה. דאין שמו שוחט דאפשר נמי בחניקה ומשום דשוחט יש בו נטילת נשמה נשנה שוחט באבות. והכא נמי בגוזז כיון שיש בו עוקר דבר מגידולו נשנה באב והחיוב משום עוקר דבר מגידולו ואף תולש בכלל:

וכל זה מקמי דאסיק אדעתי' דהיכי דאורחי' רק בתלישה תלישתו זה גיזתו. אבל למה דמשני שאני עוף דאורחי'. ובודאי הפירוש תלישתו זה גיזתו כהא דחולין גבי ראשית הגז. וכן הוא בירושלמי דאף שאין לו גיזה תלישתו הוא גיזתו. דאי הפי' משום דהיינו אורחי' לא הוה כלאחר יד וחייב משום עוקר דבר מגידולו. לא היה לו לומר משום גוזז. דלסברא דהשתא גוזז גופי' חייב משום עוקר דבר מגידולו [וכל החיוב בתולש משום זה. דאי משום גוזז הלא תולש לאו היינו גוזז] אלא ודאי משום דתלישתו זה גיזתו. אם כן שפיר שם האב גוזז. ותלישת נוצה של עזים נמי גיזה מקרי משום דהיינו אורחי'. על כן אי לאו דכנף עוף לאו אורחי' בגיזה אף דאורחי' נמי בתלישה ולא הוי כלאחר יד. לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו כיון דשם האב גוזז. ותולדה דגוזז לא הוי דתולש לאו היינו גוזז. ולא תולדה דקוצר כיון דאינו בגידולי קרקע:

וכן משמע בהרב המגיד פרק ג' מהלכות יום טוב בהא דכתב הרמב"ם השוחט בהמה מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר. הביא הגמרא תולש לאו היינו גוזז. וקושית הש"ס מתולש כנף עוף ותירץ הש"ס דהיינו אורחי'. והא דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד לא הביא כלל. והוא כמו שכתבתי דלמסקנא אין צריך לטעמא דכלאחר יד. ולפי זה אתי שפיר מה שכתבתי באגלי טל דאין בסורק חיוב גוזז משום דחשיב ביד אף דלא הוה כלאחר יד. דלמסקנא אפילו לא הוה כלאחר יד אין חיוב בעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים:

אך לדעת התוס' עבודה זרה (דף כ"ו.) עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דגוזז. ואף דתולש לא הוי גוזז תולדה דגוזז הוי [והוקשה להם סוגיא דשמעתין. וקושייתם ישבנו בסק"ז] אם כן גם למסקנא הא דפטור תולש משום דהוי כלאחר יד. ובסורק דאורחי' בהכי לסרוק יתחייב. אולם הא דסבירא להו לתוס' דאף דהוי תולדה לגוזז פטור על תלישה בקדשים. ודוקא בשבת אתרבי תולדות. אין כן דעת הרמב"ם שהוא סובר דחייב בכלאים על תולדה כמבואר אצלינו במלאכת חורש סק"ז אות י"ד. והוא הדין דחייב בגיזת קדשים אתולדה. וסבירא לי' כתוס' מהר"י כ"ץ שבשיטה מקובצת ריש בבא קמא דבכל מקום חייב אתולדה בלא קרא רק בשבת צריך קרא משום דנסמכה למלאכת המשכן. ועל כן מדפטור בתולש בקדשים. שמע מינה דאפילו תולדה לא הוה. ואין צריך לטעמא דכלאחר יד ואף הסורק פטור:

סוף דבר טעם השני תלוי בשיטות פוסקים כנ"ל. ויש עוד לומר דכשרוצה להשיר נימין המדולדלות לבד אורחי' רק בסריקה ולא במספרים כי איך יבוררו המדולדלות להסירם לבדם. רק בסריקה שהמדולדלות ישירו והשאר ישארו. ואם כן דומה לכנף עוף דחייב ביד משום דאורחי' רק בתלישה. ואין לנו לפטור מחיוב תורה רק לטעם ראשון. ואם כן את אשר הנחנו בצריך עיון אם יש להתיר בנאנסה מערב שבת שלא היתה יכולה לסרוק לדמות לפירשה רובה ביד דמותר במקום צערא. הכי נמי נתיר במקום מצוה. ולפי הנ"ל דחשיב כמו בכלי דומה לפירשה רובה דבכלי אסור אף במקום צערא ונפשט הספק:

שם באותה מלאכה בסופה נ"ב. מיהו במלאכת קוצר ס"ק מ"ח וס"ק נ"ג לא כתבתי כן:

מלאכת דש ס"ק י"ז אות נ"ב שורה ט"ז בזתים כו' צ"ל משום זתים כו' והיינו שאם נאמר שהגזירה הי' רק בהכניסן לאוכלין דלאו משקה הוא הרי לא נעשה בה מלאכת פירוק, וכיון דעיקר הגזירה בלא נעשה בה מלאכת פירוק. מה חילוק יש בין שאר פירות שהכניסן לאוכלין שלא נעשה בה. מלאכת פירוק בין ביצה שנעשה בה מלאכת פירוק כיון דיסוד הגזירה בלא נעשה בה מלאכת פירוק. אך צ"ל דיסוד הגזירה בעומדין למשקין שבאמת נעשה בה המלאכה. רק בשביל זה לא הוצרכו לחכמים לגזור. דבלאו הכי הרי אסור משום נולד. אך משום דנפקא מינה בגזירה זו בהכניסן לא כלין על כן נמנו לאסור משקין שזבו ועיקר הגזירה בהכניסן למשקין שנעשה בה מלאכת פירוק. והרי דעת רש"י לפי האמת אין איסור משקין שזבו אלא במה שהוא משקה. ואף שרשב"א בשם רמב"ן חולק. מכל מקום מודה דעיקר גזירת משקין שזבו בשהוא משקה שנעשה בו מלאכת פירוק ודו"ק:

מלאכת זורה. סוף סק"ה צ"ל כאן מכל מקום כיון דלרבא פשיטא דפטור ולר"א אינו ברור לחייב יש לפסוק דפטור: