אגלי טל כח

אך עדיין קשה לפי' המשניות להרמב"ם שפי' בריש פרק הבונה. המנכש החופר סביב בעיקרי הגפנים והצמחים. דאין כאן רק ריפוי ארעא. ואעפי"כ פליגי בי' רבה ורב יוסף. דרב יוסף מחייב משום זורע. א"כ הדרא קושיין לרב יוסף ממתניתין דאבות מלאכות. האומנם כי הרמב"ם בהלכותיו ע"כ לא פירש המנכש החופר. שהרי בחופר כתב הרמב"ם בפ"ז הל"ב שהוא מכלל אב מלאכת חורש. ובמנכש כתב בפ' ח' ה"א שהוא תולדת חורש. וע"כ שחזר בו ממה שכתב בפי' המשנה. מ"מ צריך ליישב דעת דהרמב"ם בפי' המשנה. ונראה הרמב"ם בפי' המשנה הי' ס"ל כפי' התוס' הנ"ל. דטעם רבה ורב יוסף משום דבמעשה אחת לא מחייב תרתי אבל חרישה וחיפוי מעשים מתחלפים נינהו. וחשוב כשתים להתחייב תרתי לכ"ע. כמו שכתבנו לעיל בשיטת התוס' לרבה דאיצטריך לאשנויי בש"ס מכות הנ"ל משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט:

[ד] כמה יחרוש ויהא חייב כל שהוא. מכילתין ק"ג. במתניתין החורש כל שהוא. ובגמ' למאי חזי חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין פירש"י לביזרא דקרא לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ואע"ג דשנינו לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. עכ"ל. וקשה לי דבמה מיירי אי חרש כל שהוא ע"מ שלא יחרוש יותר. רק לזרוע בהאי כל שהוא נימא אחת. מה קשה לי' לרש"י מהוצאת זרע דלועין. הא כה"ג בהוצאה נמי חייב. כמפורש בש"ס ריש המצניע. המוציא לזרע כל שהוא חייב. והא דהוצאת זרע דלועין שנים. הוא במוציא סתם. דמסתמא לא יזרע זרע אחד לבד. וא"כ הכא בחורש ע"מ לזרוע בהאי חרישה לבד נמי חייב. ואי בחורש סתם ומסתברא דלא יזרע עד שיחרוש עוד. א"כ מה מסיים הש"ס דכוותה גבי משכן וכו' ומשמע דאי לאו דמצינו דכוותה במשכן מסברא הי' פטור [ועיין בתוס' לעיל ק"ב:

ד"ה כ"ש למאי חזי ובשיטה המיוחסת להר"ן שם] וממ"נ אם במשכן הי' חורשין כל שהוא לזרוע קלח אחד לבד. אין ראי' משם כנ"ל. ואם הי' חורשין כל שהוא לחרוש עוד יותר. א"כ מה ראי' דהאי כל שהוא לבד נחשב מלאכה אימא דלא חשוב מלאכה רק בצירוף מה שיחרישו אח"כ. ואע"ג דכל גומא באפי נפשה עביד לה. הרי כתיבה נמי כל אות באפי נפשי' עביד לי'. ומ"מ אות אחת אינה מלאכה רק בצירוף אות השני. ואף דהכא עדיף דגומא אחת ראוי לביזרא דקרא. הא אמרת דמ"מ מסברא לא הי' נחשב מלאכה דמשים הכי צריך למילף ממשכן. וא"כ גם ממשכן אין ראי' דאימא דלא הוי מלאכה רק בצירוף מה שיחרשו אח"כ כיון דכן הוא מסברא דכל שהוא לא חשוב מלאכה:

ונראה ליישב דהנה קלח אחד אחר שנזרע חשוב הוא. כדמפורש בש"ס לעיל:

אמר רב פפא הא דזרוע כו' וכל שכן לאחר שנגמר הקלח של סמנין וראוי לצבוע בו דבר. והרי כל מידי דמשכן שורשו ושורש שורשו הכל הוא מלאכה וכשהי' צריכין צבעים אף זריעת הסממנים וחרישה כדי לזרוע סממנין הי' נחשב מלאכה. וכיון דקלח אחד של סמנים שהי' חשוב לא היה צריך חרישה רק כל שהוא. היינו גומא אחת. ע"כ חרישה כל שהוא חשוב מלאכה שלימה. דכיון דקלח אחד דבר חשוב הוא ולא הי' צריך רק חרישה כל שהוא ולא דמי לכתיבה. שגם במשכן אות אחת לא הי' מועיל כלום בלעדי השני. ע"כ גם לענין שבת לא הוי מלאכה שלימה בפני עצמה. משא"כ חרישה כל שהוא. כיון שמזה נעשה במשכן קלח אחד של סמנים. שהי' צובעים בו דבר. ע"כ גם שורש זה דהיינו חרישה כל שהוא נחשב מלאכה שלימה:

ובזה מובן היטב החילוק שחילק רש"י בין הוצאה לחרישה דהוצאה כי מפיק תרתי מפיק. ואינו מובן כ"כ החילוק דאין לפרש דכשמוציא אחת חשוב הוצאה שלא כדרכה. דא"כ אף כשמוציא אח"כ עוד זרע אחד לא יתחייב שהרי הוציא שלא כדרכה. ומפורש בגמ' מכילתין פ'. הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת חייב. וכן דיו דשיעורו כדי לכתוב שתי אותיות. הוציא כשיעור אות אחת וחזר והוציא כשיעור אות אחת חייב. אך להנ"ל נכון דלענין הוצאה אי אפשר לומר כיון דקלח אחד של סמנין לא הי' צריך אלא הוצאת זרע אחד ע"כ הוצאת זרע אחד יחשב מלאכה. שהרי מסתמא הי' מוציאין ביחד כמה זרעים ואי אפשר שכל זרע יחשב מלאכה שלימה בפני עצמו כיון שהכל מעשה אחת. ותנן ס"פ ארע"ק המוציא קופת הרוכלין אינו חייב אלא אחת. ופירשו התוס' דאפי' נודע לו על אחד מהם ונתכפר ואח"כ נודע לו על השני' אפ"ה פטור. דהוי הכל כמו דבר אחד עי"ש. ולא נחשבו שתי מלאכות רק אחת. ה"נ לא נלמד ממשכן על כל חלק מהמעשה להיותה מלאכה בפ"ע רק על כל מעשה ההוצאה]:

מ"מ נראה דזה אינו רק לדעת רש"י והרמב"ם וסייעתם. דגמרינן ממשכן אף מדברים שהי' עושין קודם שנצטוו על המשכן. אך לדעת הגאונים דכל הילפותא ממשכן משום דאין מלאכת המשכן דוחה שבת. והזהירה תורה שלא יעשו לצורכי המשכן בשבת. מזה מוכח דכל צורכי המשכן הוויין מלאכה. כמו שביארנו היטב בהפתיחה. וא"כ אין ללמוד מדהזהירה התורה על חרישה כל שהוא שהי' צריכין לקלח אחד של סמנין. דממ"נ אם לא הי' צריכין יותר פשיטא דהוה מלאכה. כמו מוציא זרע אחד לזורעו לבד. ואם הי' חורשין יותר. הרי האזהרה הי' על כל החרישה. ואם תאמר שהי' האזהרה על חרישה כל שהוא שלא יעשו אותה לצורך קלח אחד של סמנין. ע"כ כשלא הי' צריכין יותר א"כ אין ראיה משם:

שוב ראיתי בערוך ערך בר ז' שגורם בשמעתין למה חזי לבורא דקרא פי' [בורא] גומא לדלעת. ואינו גורם כגרסת הספרים שלפנינו לביזרא דקרא. וביזרא היינו זרע ופירושו לזרוע דלעת. אך להערוך אין זכר בגמרא לזריעה, רק שעושה הגומא לדלעת הנטוע כבר. וכן במאירי ובשיטה המיוחסת להר"ן. ולשיטתם אין הלימוד לחשיבותא דדלעת. דודאי דלעת הנטוע חשוב הוא. וכן קלח אחד של סמנין לאחר שגדל, רק הלימוד הוא דחרישה כל שהוא חשובה. וליתא לקושיא הנ"ל. ואתי שפיר גרסת הערוך שהוא תמיד בשיטת הגאונים לשיטתם. וכן בפי' ר"ח שלפנינו משמע שהי' גורס כגרסת הערוך ואתי שפיר דאזלי לשיטתם: