אגלי טל רפו

להם. מיהו אינו משמעות מוכרח. דיש לומר שהירושלמי אין צריך לפרש שדוקא בצריך להם כיון דקיימא לן כר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור:

שם אות ז' סוף האות. ולפי מה שכתבתי סס"ק ב' להוכיח מרש"י דאף להמחייבים באין צריך לעצים היי רק תולדה. אם כן אכתי הויין קצירת עצים ומרעיד אילן להשיר פירותיו שני תולדות. אך לעיל בקונטרס אחרון ססק"ל השגתי על הוכחה זו:

ס"ק מ"ג בסוף הדיבור ואם כן לא ישא עמו הזמורה. ולראב"ש דמתיר שם במתניתין להנהיג הבהמה במקל יש ליישב דסבירא ליה כר' עקיבא יר' מאיר דתחומין דאורייתא ולדידהו אסור לרכוב על הבהמה מגזירה שמא יצא חוץ לתחום ועיין ביצה (דף ל"ו:

):

שם סס"ק. אמנם הא דחול המועד יש ליישב בפשטות דלא אסור שאינו לצורך המועד אלא בשהמעשה אסורה בכל אופנים. אבל הנסיעה ממקום למקום הא מותרת ברגליו. ממילא הרכיבה הוא צורך המועד שלא יטרח בהליכה ברגליו על כן מותר:

ס"ק מ"ז אות ז' שורה ד' כלי מהיכנו. ולפי זה הנפקא מינה שכתבתי באות ה' במניח למטה מעשרה דוקא במניח מערב שבת על דעת שישאר בשבת דלהניח בשבת אסור משום מבטל כלי מהיכנו. וצריך להגיה בפנים מותר להניח על אילן מערב שבת שישאר בשבת:

אות י"ז דאין בשבות הנעשה על ידי בהמתו משום מחמר עיין במאירי כו'. הנה לשין המאירי מועתק במלאכת חורש ס"ק י"ג אות ז' עיין שם. ונראה דלא קשה לי' למאירי למה הוצרכו לגזור על רכיבה תיפוק לי' משום מחמר. שהרי הוצרכו לגזירה לרכוב בתוך עיר מעורבת. אך משום דבמתניתין תני אלו משום שבות אין רוכבין על גבי בהמה משמע בכל ענין אפילו ברשות הרבים אינו אלא משום שבות. על כן מפרש משום דחי נושא את עצמו. ואינו אלא שבות. אבל ודאי אפילו בשבות יש איסור מחמר כמפורש ריש פרק אלו דברים מחמר כלאחר יד איסורא דרבנן מיהו איכא:

ס"ק מ"ט אות י"ג שורה י"ג בהמה דקה דין צדדין יש לה כו' ואף דמלבד איסור צדדין נאסר אגב בהמה גסה משום לא פלוג דהא אף למאן דמתיר צדדין בהמה דקה אסורה משום לא פלוג. מכל מקום כיון דאיסור זה אינו מחמת עצמו רק אגב בהמה גסה הוי לי' שבות קל. דכהאי גוונא מבואר בר"ן דאיסור לרפא בסמנין לא התיר לצורך חולה שאין בו סכנת אבר. אבל שאר רפואה שאינו בסמנין אף שנאסר אגב רפואות הנעשין בסמנין הותרו לצורך חולה שנפל למשכב אף שאין בו סכנת אבר כמבואר במלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות י"א עיין שם. הרי דכיון שאין איסורו מחמת עצמו רק מחמת רפואה בסמנין קיל איסורו להתיר בחולה שנפל למשכב. הכא נמי בזה האיסור דקה מחמת איסור גסה קיל איסורו להתיר במקום מצוה:

ס"ק נ"ב דיבור המתחיל ובאור זרוע שורה ט"ז אחר תיבת חדא היא. האומנם כי הש"ך חושן משפט בענין סימנים כתב שאין נפקא מינה מה רבא סובר מאחר דר' אשי דהוא בתרא מספקא לי'. והכי נמי אף לא פשיטא לי' כל דלהדי גבה כלהדי כרעא ור"פ פשיטא לי' נקטינן כר' אליעזר דספק הוא, ואור זרוע הכי קאמר כיון דר' אשי מספקא לי' הוה לי' ספק דאורייתא לחומרא שמא ככרעא דמי. ואם לא הגיע המנעל לרוב רגל חליצתה פסולה הכא נמי ספק שמא לאו כרישא. וספק דרבנן לקולא דלא הוי שבות חמור ומותר בין השמשות וכן בצידי הראש שיהי' מותר לגמרי:

ס"ק נ"ג סוף אות ג' וכן בס"ק מ"ה דשאר תשמישים באילן נאסרו אגב רכיבה כמו פירות הנושרין שגם ביצה נאסרה. וליתא לפי מה שכתבתי בסוף מלאכת גוזז עיין שם:

סס"ק נ"ז. מיהו לעיל (דף ה':

) דיבור המתחיל אשר על כן נראה כתבתי דרך אחרת בדעת הר"ן יעוין שם:

ס"ק ס"א אות ט' בסוף העמוד דקיימא לן כר' יוסף הנה זה דעת הכסף משנה פרק ה' מהלכות נזירות דרמב"ם דפוסק לחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין הוא כר' יוסף דמחלוקת רבה ור' יוסף בשלא בחיבורין דבשלא בחיבורין מחייב ר' יוסף ופסק כוותי' משום דאמרו כו' אבל כבר השיגוהו הלחם משנה שם והמשנה למלך פרק ג' מהלכות טומאת מת דאף הרמב"ם פסק כרבה. אך דרמב"ם כתוס' דמחלוקתם בחבורין ופסק כרבה דהלכתא כוותי' לגבי ר"י ועל כל פנים שיטת התוס' הוא כן. וקושית הש"ס טומאה וביאה נמי מיטמא וקאי הוא אליבא דרבה. ולהלכה הא קיימא לן כרבה לגבי ר"י. נמצא שאין חילוק דין מסוגיא (דף מ"ג) ואכתי סותרים דברי התוס' (דף י"ג) לדברי התוס' (דף מ"ג) וראיית הצמח צדק בתוקפה:

אך באמת לשיטת התוס' הדבר נכון יותר ולא יצטרך לחלוק הסוגיות לדינא והוא על פי מה שכתבתי בתשובה [תמצאנו בחלק יורה דעה הלכות טומאת כהן] בהא דמשני הש"ס שם על הקו' דטומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי. אר"י לא קשיא כאן בבית כאן בשדה. ומקשה בבית נמי כיון דעייל ידי' איסתאב כי עייל כולו טמא הוא. ולשיטת ראב"ד וסייעתו דלרבה אפי' בו ביום פטור הקו' תתפרש היטב דכיון דנטמא בעייל ידי'. שוב אפילו הוצי ידו וחזר ונכנס לאוהל המת פטור על הביאה דמחולל ועומד הוא. אך לשיטת רמב"ם ותוס' דאף לרבה אינו פטור רק בעודו מחובר למת ראשון. צריך לפרש הקו' משום שעדיין לא הוציא היד ועודו מחובר במת. וקשה על זה מהא דפרק ב' דשבועות נזיר בקבר צריך שהי' למלקות. והקשו בתוס' דהא בחיבורין לא מחייב והכא למה יתחייב כל זמן שלא פירש. ותירצו דהא דפטור כשהושיטו לו מת אחר. היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו. לפיכך אינו מוסיף טומאה. אבל הכא בכל שעה מוסיף טומאה. שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר. והיינו שאם הי' פורש לא הי' טומאת מת חבורין ובמה שאינו פורש הוא מוסיף טומאת חבורין ועיין שם בחי' רמב"ן באריכות. והכא נמי הוא מוזהר להוציא גם ידו. וכשאינו מוציא ומעייל כל גופו הוא מוסיף טומאת חיבורין. אך התירוץ לזה פשוט דמה שמחויב להוציא ידו. זה אינו משום הלאו דלא יבא ולגבי הכנסת כל גופו חשוב מחולל ועומד דאפי' לא הי' מעייל כל גופו הי' טמא מחמת היד. ועל מה שלא הוציא היד הא אינו מחויב בלא יבא. ודוקא בהא דשבועות דמחמת לאו דלא יטמא הוא מוזהר לפרוש מן הקבר לגמרי שלא יהי' טמא טומאת חיבורין על כן חייב בלא יטמא. עד כאן לשוני בתשובה:

מעתה בבא חבירו ופיחת את המעזיבה אין לחייבו בלא יבא על מה שאינו יוצא דכמו שאינו נכנס כל גופו בבת אחת דזה כל קו' הש"ס [ועיין בתוס' שם דיבור המתחיל והא לא אפשר] כמו כן אי אפשר לצאת כל גופו בבת אחת. ומכי נפיק רובו אינו עובר בבל יבא. ואין חיוב עליו לצאת יותר משום איסור דלא יבא ממילא גם רוב אינו חייב להוציא. שהרי ישאר מחולל ועומד. ואי אפשר לחייבו כלל מחמת שאינו יוצא אפילו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכל החיוב ברגע שנעשה פותח טפח. וברגע אי אפשר לצאת ואי אפשר להחשב מעשה מחמת שאינו יוצא. אבל (בדף י"ז) גבי נזיר בקבר דבלאו דלא יטמא קאי ומחייב על שאינו יוצא לגמרי שלא ישאר עליו טומאת חבירו:

שם בין אות ט' לאות י' בעיקר החידוש דכיון שמותר לירד שוב חשיב מעשה מה שיכול לירד