אגלי טל רפז

ואינו יורד. יש לפקפק לכאורה דתוס' וריטב"א לא אמרי אלא ביכול לפשוט ומחוייבין לפשוט. בזה אמרינן דחשיב כאילו לבש בידים כהא דבבא קמא (דף מ"ח.) כיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי יעויין שם. אבל זה שאינו מחוייב לירד אין מניעת ירידתו חשיב מעשה. אך יש להביא ראי' מהא דהמוצא כלאים בבגדו דפושטו אפילו בשוק. ואף דכבוד הבריות דוחה איסור תורה בשב ואל תעשה. כתב ריטב"א משום דיכול לפשוט ואינו פושט חשיב מעשה. ואי אמרת דלא חשיב מעשה אלא משום דמחויב לפשוט. ידחה כבוד הבריות את החיוב לפשוט דשב ואל תעשה הוא. מה אמרת כיון שמחויב לפשוט ואינו פושט חשיב כאילו לבש. הא דחה כבוד הבריות את החיוב לפשוט. ושוב לא חשב כאילו לבש. ולא הוי מעשה כלל. אלא ודאי משום שיכול לפשוט לבד ואינו פושט חשוב כאילו לבשו עכשיו. וכן משמע לשון ריטב"א שכתב כיון שיכול. ולא זכר כלל מחיוב:

מלאכת דש. סק"א שורה ט' דתנא כייל להו בחד לישנא. זה אינו ראי' לרש"י לשיטתו שחילק בין זומר לנוטע ומבריך ומרכיב דכולהו אב לבד זומר תולדה אף דכייל להו בחד לישנא כולן מלאכה אחת. הכא נמי מנפץ ודאי הוה אב שהי' במשכן כדברי התוס'. מכל מקום מנפט סבירא לי' לרש"י דתולדה ורש"י דווקא נקט. ומה שבסוף הדיבור הביא ראי' מסחיטת זתים וענבים דקרי לי' אב וקרי לי' תולדה. כבר מפורש בפתיחה בהג"ה משום דאורייתא קרי לי' אב עיין שם היטב. מיהו לדעת הראב"ד דדייק לשון כולן מלאכה אחת דחשיבי אב הכא נמי מנפט אב:

סק"ב אות ה' שורה ג' והוה לי' דרך דישה. מיהו (בדף ע"ד) הטווה צמר על גבי בהמה ואחר כך גזזו פטור דאין דרך טוי' בכך ואין דרך גזיזה בכך אף שאחר שטווה במחובר שוב דרך לגוזזו כך. מכל מקים חשיב שלא כדרך גיזה:

ססק"ח בין תיבת גידולי קרקע לתיבת ע"כ. ואף לדעת הירושלמי דנזרע באינו נקוב לא חשיב מן הארץ. מכל מקום יש לומר שחשיב [גדולו] מקרקע לפי מה שכתב מהר"ל נתיב העבודה פרק ט"ז בענין ברכת המוציא וזה לשונו והפרש יש בין אדמה ובין ארץ. כי אדמה נקראת אחר שנתלש קצת מן הארץ כמו עפר שנקרא עפר הארץ אף לאחר שנתלש. אבל ארץ לא נקרא רק כל הארץ ביחד אשר כלל הארץ יש לה קיום וכו' עיין שם היטב. ועל כן הנזרע בעציץ שאינו נקוב שנפסק מכלל הארץ אין מברכין עליו ברכת המוציא מן הארץ [ועל כן לא נסתפק הירושלמי רק בברכת המוציא ולא בברכת בורא פרי האדמה משום דלא חשיב מן הארץ] אבל אפשר שחשיב גידולי קרקע כי קרקע אינו שם לכלל הארץ כמו אדמה שאינו שם לכלל הארץ:

ס"ק י"ז אות נ"ט בין תיבת מפרק לתיבת אלא ודאי. ואפילו לדעת הר"ש שם בחבל בה לרצון לשתי' הוה משקה. מכל מקום יקשה משמונה שרצים שדמו כבשרו:

ס"ק כ"ד אות ח' אבל לא בעור שהוא גוף הבהמה. במלאכת גוזז סק"ב אות ז' כתבתי סתירה לזה מהא דמכלתין (דף צ"ד:

) בציצין של עור עיין שם:

ס"ק כ"ז אות ד' מותר במקום צערא והוא הדין חולב בכלי להקל מעלי' דמותר. ואף דמשקה אינו הולך לאיבוד בשעת חליבה. מכל מקום יש שני הטעמים שכתב באור זרוע דהוי ככבשים שסחטן לגופן ועוד מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא. ולא דמי למה שכתב הטורי זהב ס"ס ש"ך שאם נשפך משקה שאינו מלבן לא ישאב בכף יעוין שם. ולא שרינן משים דהוי ככבשים שסחטן לגופן. דבטעם זה לבד לא שרינן כמבואר ס"ק כ"ז עיין שם. ומשקין הנטען בבגד נמי משקין גמורים הם ולא דמי לבלוע באוכל שנעשה אוכל. רק בצירוף טעם מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא. ובנדון הטורי זהב ליכא מקום צערא. אבל בנידון דידן דמקום צערא מותר. ועיין מה שכתבתי במלאכת טוחן ס"ק ל"ח סוף אות ל"ב:

סס"ק כ"ז אפילו לר"י דמחייב חטאת כו' ועיין ס"ק י"ז אות ז' דלר"י אין הטעם משום דלא אחשבי' ואם כן גם בחלב אשה דהוי משקה בלא מחשבה מותר. מכל מקום תימה בעיני הלא מבואר שם דהטעם לר"י דאזיל לטעמי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ומותר באינו מתכוין אף דהוי פסיק רישי'. ואם כן עדיין החשש שמא כדעת רמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב במקומו עומד. ועוד דכהאי גוונא לא חשיב אינו מתכוין שהרי מתכוונת להוציא החלב. ומלאכה שאינה צריכה לגופה גמור הוא. ואם באנו לצרף דעת רש"י היינו שנאמר גם כן שאין טעם היתר לגופן משום דלא אחשבי' רק כמו שכתבו תוס' שבת (דף ע"ג:

) דיבור המתחיל וצריך. משום שאין דרך דישה בכך. או כמו שכתב הר"ן סוף פרק שמונה שרצים דכהאי גוונא לא דמי לדש כלל:

סעיף ט"ו בפנים ואם נמצא כו' עיר אחת. לאו דוקא עיר אחת רק קצת אנשים שסוחטין אותם מחמת שיש להם הרבה מהמין ההוא ואילו הי' לכל העולם וכו':

מלאכת זורה. סעיף ד' בפנים בשעה שהזרה כו' נתגבר הרוח כו' זה לפי מה שחלקתי מתחילה על הבאר הגולה ודחיתי ראייתו. אך בסוף סימן ק"ה כתבתי אף שראייתו ליתא. מכל מקום יש לומר כך מסברא. ולפי זה יהי' חייב באופן כזה:

מלאכת בורר. ס"ק א' אות כ"ב אך זה אינו כו' לפי מה שכתבתי במלאכת דש סק"ז אות י"ז לא קשה מידי דהתם נחשב גידולי הפירות כיון שהי' נבלעים בתוכם. מה שאין כן אוכלין אלו שאינם בתוך הפסולת וזה פשוט. ועל כן מה שכתבתי אות כ"ד לדעת תוס' רי"ד בנפה וכברה פסולת למעלה לאחר זמן חייב חטאת אינו מוכרח. ואפילו למה שחזר בו בפ' תולין דבכלי לעולם חשיב פסולת מתוך אוכל. מכל מקום לר' זירא הא אינו חייב משום בורר כשיש שינוי בלמטה ולמעלה וכנ"ל אות כ"ג:

סק"י אות ז' שורה ל' דאמחשבה לבד לא מחייבינן לי'. אי אפשר לומר כן לדעת התוס' דבעצים לא מקרי קצירה רק מחמת מחשבתו שצריך להם ומלאכת מחשבת אסרה תורה. הנה דאף שבלא מחשבתו לא הי' מלאכה כלל מחייבין אותו אף שאינו ניכר כוונתו לקצור דאפשר לזמור לבד נתכוין:

מלאכת טוחן. סק"ה אות ד' שורה ח' ולא מכחו. עיין רש"י בבא מציעא (דף קי"ז.) בסוף הסוגיא דפסקי והדר נפלו:

סק"ו דיבור המתחיל והנה. וחייב אפילו לרא"ש. היינו דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול יש לדחות דאם תמצא לומר דמה שעשה הרוח לא חשוב מעשה דידי' דלא מהני מחשבתו לפעולת הרוח לשוי' מלאכת מחשבת. הרי חצי המלאכה אינו מלאכת מחשבת ופטור. ועיין בדברינו מלאכת חורש דיבור המתחיל והנראה ומלאכת זורה סק"ד אות ה':

סקי"ז סוף אות א' ולפי מה שכתבתי לעיל מלאכת דש ס"ק מ"ב אות י' דריסוק הואיל ואינו מחלק הדברים רק שמשנה צורתם לא חשיב טחינה כלל אינו שום הוכחה מזה דאין חיוב בטוחן