אגלי טל רפה

מובן דחיוב גומא היינו חופר גומא. והרי כתב הרמב"ם חיוב חופר בחורש. אך זה אינו דמשכחת חיוב גומא בלא חפירה בעפר תיחוח כמבואר לקמן סעיף ג' וכן בהי' שם דקר נעוץ כפרש"י ביצה (דף ז':

) בסוף העמוד. מכל מקום יש ליישב דברי רמב"ם דכבר כתב הרמב"ם פרק ז' חיוב חורץ בחורש ועושה חריץ היינו עושה גומא:

שם בפנים סעיף ז' ובביאור סקי"א. מיהו המאירי כתב במשנה דל"ט מלאכות הדש בבקרים או במקל. משמע הדש בבהמות נמי הוי אב מלאכה לחיוב חטאת. אף שהוא אינו עושה כלום. כהא דהכניסה לרבקה שתינק ותדוש בגיטין (דף נ"ג.) וחלוק ממחמר משום שכך עיקר מלאכת דישה כדכתיב לא תחסום שור בדישו והוא חידוש גדול וצריך עיון. העירני לזה הרב נ"י מדוואהרט:

שם סקי"ג אות י"ב הרמב"ן ורשב"א כו' סוברים מחמר אפילו בבהמת עכו"ם. יש מקום עיון בזה דבאות ז' הוכחנו ממאירי דמחמר משום לתא דבהמה ואינו בבהמת עכו"ם. ובשלהי מכלתין כתב המאירי ליישב הא דמקשה הש"ס והלא מחמר ולא מקשה משביתת בהמתו משום דאפשר לאוקמא בבהמת אחרים. ולכאורה סותר להנ"ל דאינו בבהמת עכו"ם. וצריך לומר דהאי אחרים ישראלים שהבהמה בת שביתה. שאף שהוא אינו מוזהר על שביתתה. מכל מקום כשמוציאה בידים משביתתה הוי מחמר ומבואר שהמאירי מחלק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל אחר:

אך הר"ן פרק קמא דעבודה זרה שתי' בהא דמשום נסיוני דמשום שביתת בהמתו ליכא שהבהמה ברשות לוקח והרי הלוקח גוי. מבואר דסבירא לי' אפילו בבהמת עכו"ם חיוב מחמר. ומדכתב בפרק מי שהחשיך מכאן ראי' למה שכתבתי פרק קמא דע"ז. מכלל דסבירא לי' לר"ן שאין חילוק בין של ישראל אחר בין של גוי ודלא כמאירי שמחלק ביניהם:

ומתוס' ורא"ש פרק קמא דיבמות משמע דאין חיוב מחמר אלא בשלו דוקא. דאי אפי' בשל ישראל אחר דליכא משום שביתת בהמתו יש חיוב מחמר. אכתי משכחת לה לאו בלא עשה. ואימא דקרא להכי אתא כנ"ל אות ג':

ושלש מחלוקת בדבר (מלבד המחלוקת אם הוא משום לתא דידי' אי משום לתא דבהמה] לר"ן אפילו בבהמת עכו"ם. לתוס' ורא"ש דווקא בבהמה שלו ואפילו בשל ישראל אחר ליכא חיוב מחמר. למאירי יש חילוק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל ואפילו בשל ישראל אחר יש חיוב מחמר. ליראים ור' אפרים ואור זרוע בשל עכו"ם פטור ובשל ישראל אחר צריך עיון לדעתם. ולרמב"ן ורשב"א בשל ישראל אחר חייב ובשל עכו"ם צריך עיון לדעתם:

ודע דבשל ישראל אחר אין לאסור משום שהישראל אחר יעבור על עשה דשביתת בהמתו. דאין שביתת בהמתו אלא במלאכתו או שנהנה על כל פנים ממלאכה כמו שביאר החתם סופר בתשו' שהסכים עם הבית אפרים בזה וכתב שהוא ברור כהלכה למשה מסיני:

ס"ק כ"ב סוף אות ל' עוד יש להכריע כשיטת תוס' מכילתין [נגד שיטת תוס' פסחים] דטעמא דר"א משום דחשיב לדידי' פסיק רישי' מחמת קו' רמב"ן כנ"ל אות כ"א עיין שם. שוב ראיתי ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ג כתב שיטת תוס' דמכלתין וזה לשונו ובתוס' כתבו דכבוד אסור משום עפר ועצמות שמזיזין ממקומן וכן עמא דבר עד כאן לשונו:

מלאכת קוצר. ס"ק ב' על מה שכתבתי דלרב האי לא הי' קצירת העצים במשכן. הקשה הרב מדוואהרט נ"י דהא הי' קצירת עצים למערכה ושני גיזרי עצים. וזה יקשה גם כן סק"מ אות ה':

סק"ו אות כ"א אם כן מתניתין מני. מיהו מתניתין דפרק ב' דעוקצין לפי' התוספתא וכל המפרשים בעציץ שאינו נקוב לא קשה לשיטת התוס' דהא תנא דמתניתין סבירא לי' אימתי לפרש ובאינו גוששת לאו כמאן דמנחא דמיא. ואם כן למה שחוץ לעציץ לכולי עלמא טהור דיש לומר דדחו דרבא בגיטין דוקא ספינה דעשוי לברוח. ולא קשה מה שהקשיתי באות ד' ואות ה' דאם כן במכלתין פרפוסא דמנחא אארעא ומנחא אסיכי יתחייב שתים דבשעה שמעביר לאו כמונח. לא קשה דלהלכה קיימא לן כתנא דברייתא אימתי לחלוק וקיימא לן כרבנן דאף בספינה דעשוי לברוח כמאן דמנחא. ומכל מקום. לתנא דמתניתין עציץ באויר כמונח. ובאות ז' כתבתי רק שהרמב"ם לפי שיטתו הוקשה לו המשנה לפי פי' התוספתא כיון דסבירא לי' דקיימא לן כתנא דמתני' ואי אפשר לומר דסוגיא דמכלתין כמאן דאמר אימתי לחלוק דאם כן איך פסק אימתי לפרש נגד סתם סוגיית הגמרא ועל כרחך להרמב"ם לא קיימא לן כחילוק רבא משום דעשוי' לברוח ואף עציץ באויר לאו כמונח:

ס"ק י"ג דין ש"ח מרובע. אין צריך לטעם זה רק בפשיטות דמבכלי לביד הוי שינוי זוטא שאינו פוטרו מחטאת כמו שכתב הר"ן פרק אין צדין. מה שאין כן בזרק פיסא לדיקלא שמשנה מגופו לכחו ועיין מה שכתבתי במלאכת לש סק"ט אות י"ד:

שם בפנים סעיף י"א הרי הן כמחוברין עיין היטב לקמן ס"ק נ"ה בהג"ה. לפי זה לדעת תוס' דבעצים לא שייך קצירה. אלא אם כן חישב עליהם. אי אפשר לומר שענף הנפשת יהי' דינו כמו האילן ויהי' בו תורת קצירה כמו באילן דאינן גופי' כל זמן שלא חישב עליו לעצים אין עליו תורת קצירה ודוקא יבש פרי בלא עוקצו דאמרינן שדין הפרי כמו העוקץ שעומד ליקח מהאילן כמו הפרי ואין על העוקץ שם קרקע ויש די תורת קצירה על כן דין הפרי כמו העוקץ:

שם ס"ת כ"ו סוף דיבור המתחיל ולפי עניות דעתי עיין עוד בזה באריכות במלאכת גוזז סק"ז דיבור המתחיל אך:

שם בפנים סעיף ט"ז ויראה לי שכן הוא דעת הרמב"ם. כעת הנני מסופק קצת כי בביאור כתבתי רק טעם שאין ראי' מדרב כהנא דנקט צריך לעצים דבכל קוצר עצים כן. אך לא כתבתי ראי' שרמב"ם יסבור כן. ואמנם כי כתבתי לדחות הראי' מהא דנתנו בקנה דתוס' לטעמייהו (מ"ק ב') דחיוב זומר אפי' לא נתכוין להצמיח הגפן. ורמב"ם פרק ח' כתב זומר להצמיח כו' אך בסוף דבריו שדחיתי הראי' מנתנו בקנה משום דהקנים אין מוציאין פירות. שוב אין ראי' שהרמב"ם יחלוק על התוס'. מכל מקום קצת משמע כן משום שדרכו של רמב"ם לפסוק כירושלמי:

שם סס"ק ל' גם ראי' שני' יש לדחות כיון דעכשיו יבש ואינו מגדל עוד פרי יש לומר דינו כאילן סרק. ועל כן גם מה שכתבתי להוכיח בססק"ב דקצירת עצים אף להמחייבין אף שאין צריך לעצים מכל מקום חשיב רק תולדה והוכחתי מדברי רש"י עיין שם ולפי האמור שוב אין ראי' דרש"י מחייב אפילו אין צריך לעצים:

סס"ק ל"ב וגם בהם הדין כו' לבד מדין הראשון שבסעיף ג' שאם מקצת הגידולין יוצאין חוץ לעציץ. משום שכתבתי שם הטעם דנחשב עציץ נקוב משום שיונק על ידי האויר. ולא מיעט ביניקה כלל במה שהניחו על גבי יתידות:

סק"מ אות ה' שורה ט"ז דבעצים לא נקרא מלאכה אלא בצריך להם. מיהו בס"ק ל' כתבתי דמשמעות ירושלמי דמחייב בקצירת עצים אף שאין צריך