אגלי טל רפד

מצודה. והוי תיקון שיוכל לשוחטם ולאוכלם תיכף. אלא ודאי כיון דמחמת שיוכל לתופשם לערב בלא מצודה חשובים נצודים מעכשיו. לא הוי קירוב מלאכה שהמלאכה הא נעשית מעכשיו בלא מצודה. הכא נמי כיון דמחמת שראוי ליגדל לאחר זמן חשוב זורע מעכשיו לא חשוב קירוב מלאכה במה שגדלים עכשיו:

מלאכת חורש. סק"א דיבור המתחיל ואינו שורה ט' יפטור. לכאורה יש לחלק דשאני התם בשנים שעשאו דאיכא מיעוטא מקרא. אך זה אינו דאטו מיעוטא בשבת כתיב. הא גבי חייבי חטאות כתיב. ואיכא לאוקמי במפטם שמן המשחה וקטורת. ואשר יתן משמן המשחה על זר. אבל שבת כיון דהוי במשכן חייב, אלא ודאי ממשכן לא ילפינן אלא שהנפעל מלאכה. ומכל מקום כיון שלא עשאה כולה פטור. הכא נמי בחרישה כיון שלא עשאה הוא יפטור:

שם דיבור המתחיל והנראה בין ש"ח מרובע דהא ודאי משאוי הוא ולכולי עלמא חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה. שמעתי איש אחד אמר דודאי טעות סופר בתוס' דלמה הי' צריך לומר דהוי מלאכה הצריכה לגופה. וכי בכל מקום שנזכר חיוב בשבת. הוסיפו ביאור דהוא צריכה לגופה עד כאן דבריו. והנה מה שכתב שיש טעות סופר. על זה אין צריך להשיב. וכי בכל מקום שיקשה עלינו דברי תוס' נאמר שטעות סופר. ואם כן נתת תורת כל אחד בידו שכל אחד יגיה כרצונו. וכל קושיא יש לה תירוץ. וגם דברי תוס' אלו נוכל לבארם:

דהנה בהא דמכלתין (דף י"ב:

) דזב היוצא בכיסו הוי אין צריך לגופה. ובתוס' מכלתין (דף צ"ד.) כתבו וזה לשונם ואפי' למנות ראיותיו או נקיים שצריך הכיס מכל מקום אין צריך להוצאה זו, דהכא נמי סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא עיין שם. והנה לפי דברי תוס' (דף צ"ד) דמשום דהוה סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא חשיב אין צריך לגופה אין ראי' משם למוציא מרא לקבור בו מת לר' שמעון ועל כרחך לומר דתוס' (דף ק"ו) שכתבו דמוציא מרה לקבור בו מת לר' שמעון הוא כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה חולקים על תוס' (דף צד) [ומצינו גם ברש"י שנתחלף פירושו באותה מסכת כמו שכתב מהר"ל בגור אריה] ולשיטת תוס' (דף ק"ו) אף דהיה סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא חשיב צריכה לגופה:

והנה בנידון התוס' פרק במה בהמה ביוצאת בכיסה הקשור בדדי' לקבל בו החלב. הוה סגי לי' אם הבהמה היתה עומדת במקומה והוי אין צריכה לגופה לדעת תוס' (דף צ"ד.) אך התוס' פרק במה בהמה לית להו סברא זו דהוה סגי לי אי הוה יתיב בחד דוכתא וכדעת תוס' (דף ק"ו.) ועל כן הוצרכו תוס' לפרש כן דחשיב צריכה לגופה. שלא תאמר דמשום דסגי לי' אם תעמוד במקומה ולא תצא יחשב אין צריכה לגופה. ולא הי' בו משום שביתת בהמתו כיון דלא הוה רק שבות כמפורש בשלחן ערוך ש"ה דבגוי רוכב על הבהמה אין בו משום שביתת בהמתו כיון דלא הוי רק שבות דחי נושא את עצמו. על כן פי' דבריהם דחשיב צריכה לגופה. אבל בעלמא אין צריך לפרש:

שם דיבור המתחיל ובמה. בתוך ש"ח מרובע. והנה ביום טוב יש לומר יום טוב ושבת חדא מילתא הוא כמו בתחומין. נדפס ספר א' והביא שאחד חכם [בעיניו] הטיח דברים כנגד דברים אלו שדחיתי דברי רמב"ן בגילא דחטתא שהרי מחמר להרבה פוסקים אינו ביום טוב. ומה ראי' מתחומין שגם בתחומין לא מצינו שביום טוב הוא מן התורה. והמחבר ספר הנ"ל השיב לו שלא דחיתי דברי רמב"ן רק תרצתי דברי רמב"ם לפי פירוט הנ"ל והטעם ברור כיון דמה דצריך קרא לחיוב חורש משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וביום טוב ליכא קרא למלאכת מחשבת רק בשבת משום דנסמך למלאכת המשכן אי אפשר לפטור ביום טוב יותר משבת. וכיון דבשבת גלי קרא דמלאכה הוא שוב חייב ביום טוב בעצמותו, אך הראי' מתחומין גם הוא לא הבין. והישוב שאמר לו כתוב שם בספרי בהג"ה לענין שביעית כיון דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. אך ביום טוב לא צריך לזה כלל. ודבריי ברורים. והא דיום טוב ושבת חדא מילתא הוא לשון התוס' בבא מציעא (דף צ'.) דיבור המתחיל אכל:

והראי' מתחומין ברורה שכן כתבו התוס' פסחים (דף צ"ג.) בפלוגתא דדרך רחוקה אם תלוי ביכול ליכנס בשעת שחיטה אי תלוי בשעת אכילה. והקשו בתוס' דהא במשנה דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ. ולר"י דאמר שעת אכילה לא יוכל ליכנוס מן המודיעים חצי יום וכל הלילה. ולעולא דבשעת שחיטה חצי יום. נחזי אנן היכן הוא מודיעים. ותי' בתוס' דהא אליבא דר' עקיבא קיימינן דאית לי' תחומין דאורייתא ולר"י לא יוכל ליכנוס מן המודיעים בתחילת הלילה עיין שם. הנה דפשיטא להו דאין חילוק בתחומין בין יום טוב לשבת:

אך אין הכרח לומר שתוס' חולקים על רמב"ן במה שכתבו דמחמר אינו נוהג ביום טוב. דיש לומר שאני תחומין דנפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי כדאיתא סוף פרק קמא דעירובין דמהאי טעמא לוקין על התחומין. ואף דמהאי קרא נפקא לי' גם איסור הוצאה הלא הוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כיון דא יצא כתיב. וכיון שעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו כן ביארו שם התוס' עיין שם. וכיון דבחד קרא נזכרו איסור הוצאה ואיסור תחומין. שמע מינה שגם הוצאה אסור ביום טוב דקיימא לן יש עירוב והוצאה ליום טוב גם תחומין כן:

אך לפי זה מהא דיש עירוב והוצאה גופי' נלמוד לנידון דידן דכשם שנלמד הוצאה ליום טוב מקרא דאל יצא ביום השביעי והיינו משום דגלי קרא דהוצאה מלאכה. וביום טוב כתיב לא תעשה כל מלאכה. הכי נמי בנידון דידן לדעת הרמב"ם כיון דגלי קרא דבהמתך דחשיב מלאכת מחשבת ממילא חייב ביום טוב:

ומהא דיש עירוב והוצאה ליום טוב לבד לא נוכל להביא ראי' לנידון דידן. דיש לומר מויעבירו קול במחנה ילפינן דשם לא מפורש שבת רק דילפינן גזירה שוה מוהעברת שופר תרועה מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור ויום טוב נמי יום אסור הוא. אך לפי זה ולפי המבואר בתוס' ריש שבת הא דצריך תרי קראי אל יצא ויעבירו. חדא להוצאה דעשיר וחדא להוצאה דעני. ואם נאמר דמאל יצא לא נילף הוצאה ליום טוב אם כן לא נאסר ביום טוב רק הך גוונא הוצאה דנפיק מויעבירו לא הך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא. ואם כן אי אפשר ללמוד תחומין בהקישא. דהוצאה דכתיב בלאו דאל יצא דהא אמרת דהך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא באמת אינו נוהג ביום טוב:

נמצא דמדברי תוס' פסחים ראי' מבוררת דמה דגלי קרא דהוי מלאכה בשבת חייב עלי' גם כן ביום טוב. ואם כן בנידון דידן לדעת הרמב"ם דלא אצטריך קרא בחרישה על ידי בהמה רק שיחשב מלאכה, ממילא לבתר דגלי קרא דבהמתך דהוי מלאכת מחשבת חייב ביום טוב. והרמב"ן לפי שיטתו ברמב"ם דכל האיסור משום מעשה בהמתו. שפיר הקשה לו מחורש ביום טוב. אך לפי פירושי ברמב"ם לא קשה כלל וכלל:

שם סק"ב סוף דיבור המתחיל ולפלא. ולכאורה אינו