אגלי טל רפ

שייך לדף קט"ו ע"א אחר סיום אות ז' נתיישבתי שאין דברים אלו מוכרחים. דיש לומר דלא חלוקים אב ותולדה לר' אליעזר טפי מזורה בורר ומרקד לדידן. ומ"מ כתבנו במלאכת זורה סק"ב אות ב' במשמר לרבה דיש בו חיוב בורר וחיוב מרקד. מ"מ אינו חייב אלא אחת כיון שכולן ענין אחד בירור פסולת מהאוכל. ואם הביא קרבן על אחת משני מלאכות אלו לא נשאר עוד מלאכה. כי המעט חילוק שביניהם אינו מלאכה שלימה. ודוקא במעשים מתחלפים כגון שבירר כגרוגרת והרקיד כגרוגרת. שאף בלא החילוק שבין בורר למרקד הרי שני זיתי חלב הם. רק משום שבהעלם אחד עשאם אחת הם. ובא המעט חילוק שביניהם וחילק כל מעשה ומעשה לעצמו. והרי כאן שני חיובים. דכל מעשה בפני עצמו הוא חיוב שלם. עי"ש היטב. ועיין עוד שם סק"א אות ד'. וה"נ בנידון דידן אלמלא החילוק שבין האב ותולדה. הא אין בישול אחר בישול. ואין כאן מלאכה כלל. רק שהוסיף מעט חילוק שבין האב לתולדה ובשביל מעט חילוק הזה לא יחשב מלאכה שלימה ודוקא בעשה אב בפני עצמו ותולדה דידי' בפני עצמו חייב שתים לר' אליעזר דשני חיובים הם בעצם וכנ"ל בזורה בורר ומרקד. ואם הוא כן נסתר כל התירוץ על קושיות אלו:

שייך לדף קי"ח ע"ב בס"ק י"ד אך קשה לי לפי"ז שכתבנו דמבושל לח שלא נצטנן לגמרי חשוב כמבושל כמאכל בן דרוסאי א"כ במצונן לגמרי יהי' אסור לחממו אפי' במקום שאי אפשר שיתחמם כ"כ עד שתהי' היד סולדת בו כיון שיחשב כמאב"ד. וכמאב"ד יש בו חיוב חטאת כמו במבשל לגמרי:

אשר ע"כ נראה טעם ההיתר בלא נצטנן לגמרי עפ"י דברי הש"ס כריתות ר"פ דם שחיטה בהא דכל המיוחד לאכול לאדם טמא ער שיפסל מאכילת כלב. דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב. ובב"י או"ח סי' קס"ב בהא דמים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים. והרר"י כתב בהא דחמי טברי' פסולים לנטילת ידים. משום שהם מרים ביותר ואפי' ע"י הדחק אין אדם יכול לשתותן וגם אינו ראוי לשתיית בהמה והלכך וכו' אם אין מרים כ"כ ואדם יכול לשתותן ע"י הדחק כשרים ניטול מהם בכלי. וכתב עלה הב"י דהא דשתיי' ע"י הדחק אינו מדוקדק דבשתיית בהמה תלי. ואפשר דמשמע לי' ז"ל דודאי בשתיית אדם תליא מילתא ולא תלו אותם בשתיית בהמה אלא משום דכל דלא נפסלו משתיית בהמה אדם יכול לשתותן בשעת הדחק עכ"ל ולפי"ז הא דטמא עד שיפסול מלאכול לכלב. וכן במשקה סרוח דטמא עד שאין הכלב יכול לשתותן כמבו' בראב"ד פ"ב מה' טומאת אוכלין הל' י"ד ממד' ספרא. ג"כ מטעם הזה משום דשוב ראוי האדם לאוכלן ולשתותן בשעת הדחק. דשתיית בהמה הא לא מעלה ומורדת:

וראיתי לתוס' בכורות כ"ג:

בהא דאמר ר' יוחנן אחת טומאה חמורה ואחת טומאה קלה עד לכלב דפירשו הטעם משום דאכילת כלבים שמי' אכילה כדכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וגו' עכ"ל. אך מדלא כתבו טעם זה גם לבר פדא בטומאה קלה. נראה משום דטומאה קלה הוא גם במשקה סרוח דלא מצינו שתיי' בכלבים [והא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם אף את"ל דגם כלבים בכלל אינו הוכחה די"ל והשקית גבי עדה כתיב וכה"ג כתבו בתוס' יומא מ"ז:

בד"ה אלא בהא דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ומלא חפניו קטורת קרא דולקח גבי גחלים כתיב ולא אקטורת] וע"כ טעם אחר יש בו ואפשר דכהרר"י ס"ל ובפ"ק דחלה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה שלא נתערב בה מורסן כל כך] כו' בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה כו' בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין. ופירשו הרא"ש והרע"ב כיון דע"י הדחק נאכלת לאדם. מטמאה עד שתפסול מלאכול לכלב עכ"ל. והנה הא ודאי נאכל ע"י הדחק לא מהני לחול עליו שם אוכל לטומא' דמיוחד לאוכל אדם בעינן וכרשינן הואיל ועיקרן למאכל בהמה [רק בשנת רעבון היו בני אדם אוכלין אותן ע"כ גזרו אז חיוב תרומה עליהן כדאי' בירוש' סוף חלה. והובא בכ"מ בפ"ב הל' תרומות הל"ב] אף שע"י הדחק נאכלין לאדם. מ"מ אינם מקבלין טומאה אלא א"כ יחדן לאדם. כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין הל"ט. אך משום דתחילה הי' מיוחד לאדם הקמח קודם שעירב בה כ"כ מורסן לא פקע ממנה שם אוכל. ומדהצריך לטעמא דנאכל ע"י הדחק. ולא סגי לי' בזה שנאכל לכלבים. ש"מ כולה חד טעמא דמשום שנאכל לכלבים ודאי גם לאדם נאכל ע"י הדחק:

ולפי"ז גם בנידון דידן בלא נצטנן לגמרי שבני אד אוכלין בחמום זה ע"י הדחק עכ"פ לא פקע שם בישול מיני' כיון דתחילה הי' חם גמור וכמו במיוחד לאוכל אדם ואח"כ נאכל ע"י הדחק לא פקע מיני' שם אוכל:

אך שעדיין יש לומר דנהי שגם עכשיו שם בישול עליו. הלוא בישול כמאכל בן דרוסאי ודאי שם בישול עליו שהרי חייבין חטאת על בישול זה. ואעפ"כ יש בו משום בישול עד שיתבשל כל צורכו. ה"נ יהי' בו משום בישול עד שיתחמם כל צרכו. אך גם בבישול כמאב"ד אין בו משום בישול רק מדרבנן. ובדרבנן שוב סמכינן על הפוסקים שגם בלח ונצטנן אין בישול אחר בישול:

והרב"י לטעמי' שדעת הרמב"ם דאחר שהגיע לכמאב"ד עוד יש בו משום בישול מה"ת. ע"כ לא היקל בלא נצטנן לגמרי. והנה כבר הביאנו ראי' ברורה מירושלמי דמשהגיע לכמאב"ד אין בו עוד משום בישול מה"ת ופסק רמ"א נכון:

ובשעדיין היד סולדת רק שיצא מכלי ראשון. נראה שגם המחבר מודה שאין בו עוד משום בישול. הגם שהר"ן בשם הר"י כתב להיפוך. הנה דברי ר' יונה לא הובא בשו"ע לא בסי' רנ"ג ולא בסי' שי"ח וגם שי"ל שגם הרר"י לא אסר אלא במים וכמ"ש בס"ק י"א:

שם בהפנים שורה נ' ושורה י"ב בהפנים סעיף ח' החמרתי במים כדאיתא שם. ומקור הדברים עפ"י מ"ש בס"ק י"ט אות ט"ז עי"ש היטב. וחוזרני בי מדברים אלו. דאין ראי' מבישול עכו"ם דחשוב בישול משום החמום לבד. דאף דהמים שותין אותן כשהם חיין. זהו כששותה אותם צוננין. אבל השותה אותן חמין אינו שותה אותם אלא מבושלין. והעד שמחממין אה המים עד שיעלה רתיחות כדי שיבושלו כל צורכן. וכשכבר נתבשלו ונצטננו אין מחממין אותן כ"כ רק עד שיהי' מחוממין הראוין לשתי'. ש"מ שחמין אין שותין רק מבושלין. וע"כ כשמבשל המים לשתותן חמין. [שכתבנו שם אות ט"ו שאינו נחשב נאכל כמו שהוא חי. כיון שעכשיו אינו שותה אותם לצמאו. ושלא לצמאו אינו נאכל כמו שהוא חי] חשוב בישול לא בשביל החמום לבד. רק משום הבישול דלשתותן חמין צריך אל הבישול ג"כ. [ומ"מ חמין של עכו"ם מותרין משום שלא נשתנו שחוזרין לקדמותן. אף שהבישול שבו אינו חוזר לקדמותו. מ"מ כשיצטננו יחשבו דבר הנאכל כמו שהוא חי ולא יחשב מבושל לענין בישול עכו"ם. והבישול שבו יחזור ג"כ לקדמותו] וא"כ לדעת הפוסקים אין בישול אחר בישול גם