אגלי טל כז

סק"י] מ"מ עכשיו שיש שם זרעים אין חייב משום חורש. אלא משום זורע. וכן לשיטת התוס' והריטב"א שם הובא בדברינו לפנינו סק"ז. דהטעם שאינו מתחייב שתים משום חורש ומשום זורע. משום דס"ל לרבה ור"י שם שאין מחייבין שתים על מעשה אחת. [לתוס' אפי' בשבת. ולריטב"א משום דמיירי ביו"ט] על כן חייב על מלאכה שיותר עיקר. ורב יוסף ס"ל שזורע יותר עיקר משום דמחשבת הנפש הוא להצמיח. א"כ החורש דתנא במתניתין באבות מלאכות שהוא לכסות הזרע. וכיסוי הזרע זריעה היא. כהא דפ"ג דמכות כ"א:

המחפה בכלאים לוקה משום לא תזרע. וכן הוא מצד הסברא לרב יוסף דמחייב במנכש משום זורע. דקאמר מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי לצמוחי פירא כן הוא בודאי חיפוי הזרע בעפר מצמיח הפרי יותר. א"כ למה יתחייב משום חורש. הא לרב יוסף בתר מחשבת הנפש אזלינן ומחשבתו לצמוחי פירא. והא זריעה היא ):

(ב) ונראה ליישב דהנה לקמן ס"ק י"א הבאנו דעת הרמב"ם דהמשלח כלבים שיצודו ועמד הוא בפני הציד והבהילו עד שתפשו הכלב חייב וכתבנו דהרמב"ם למד זה מחורש ע"י בהמה דמפורש בש"ס מכות הנ"ל גבי יש חורש תלם אחד וכו' החורש בשור וחמור ביו"ט. הרי מפורש דחרישה ע"י בהמה חייב. והטעם הואיל ואין הבהמה הי' יכולה לחרוש אם לא שאחז המחרישה ודוחפו לארץ. והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב. כמו שכתבנו בסק"א באריכות וה"נ במשלח כלבים וכו':

(ג) אך נראה לי דפסק זה במחלוקת שנוי' דלדעת הרא"ש ב"ק ס'. גבי זורה ורוח מסייעתו דחייב ומפורש בש"ס שם משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והוסיף הרא"ש הואיל ועיקר מלאכה זו כך נעשית עי"ש. כן יש לומר דדווקא בחורש משום דעיקר חרישה נעשית ע"י בהמה. חשבינן לי' מעשיו משום מלאכת מחשבת אבל לא במשלח כלבים. ולא נדמנה לזה אינו יכול וזה אינו יכול. דחרישה הוא בכח הבהמה לבד. והצידה הוא בכח הכלב לבד. אך שאלמלא האדם לא היתה הבהמה יכולה לחרוש. ולא הכלב לצוד. ואף דמפורש בש"ס מכות הנ"ל בחורש ע"י בהמתו ובהדי דזרע מחפה חייב גם משום זורע אף דעיקר זריעה אינה נעשית ע"י בהמה. מ"מ יש לומר דמשום מיגו אתינן עלה. דמיגו דחשבינן לי' מעשיו לגבי חורש חשבינן לי' מעשיו לגבי זורע. וכה"ג בש"ס כהנה רבות:

(ד) ובזה יתישב קושיא הנ"ל לר"י יתחייב חורש דמתני' משום זורע ולא משום חורש. ולפמ"ש יש לומר לפי' התוס' דמשום דבחדא מעשה דאיכא תרתי חיובי לא מחייב אלא אחת על איזה שדומה לו יותר. ולרב יוסף דומה יותר לזורע. ע"כ חייב משום זורע. ולא משום חורש. ובחורש ממש שהוא בבהמה. אם לא תחייבו משום חורש. גם משום זורע לא יתחייב. שאינו מעשיו רק מעשה בהמתו. ולגבי זורע בעצמותו שאין עיקר מלאכת זריעה נעשית ע"י בהמה. לא נוכל לחשוב חרישה שע"י בהמתו מעשיו לחייבו משום זורע. ושוב אי אפשר לומר דחיוב זריעה יפטרנו מחיוב חורש. דלא מחייב על מעשה אחת רק אחת. דהא ליתא דכל זמן דלא תחייבנו משום חורש לומר מיגו דהוי מעשיו לענין חורש הוי מעשיו לענין זורע לא תוכל לחייבו משום זורע כלל. ובש"ס מכות דפריך ולחייב גם משום זורע. היינו לפי האמת דחייב משום חורש. ואיכא למימר מיגו. מקשה דלחייב גם משום זורע והיינו לרב כהנא דס"ל זומר וצריך לעצים מחייב תרתי (ה) מיהו מה דהוצרך רבה בש"ס מכות לתרץ. אהא דמקשה שם ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. ותירץ משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט. אף דהוא ס"ל במ"ק דחדא דאיכא בה תרתי לא מחייב אלא חדא. בזה צריך לומר דס"ל דשאני חרישה וחיפוי. שנעשה מעשים מתחלפין. אף ששתי המעשים נעשים בחרישה לבד. מ"מ חייב על כל אחד בפני עצמו:

(ו) אך עדיין לא עלה ארוכה לקושיא הנ"ל לשיטת ) הרמב"ם. ונראה לי בזה דהנה לשון הש"ס מ"ק הנ"ל במנכש ומשקה מים לזרעים. דרבה מחייב לי' משום חורש. ורב יוסף מחייב לי' משום זורע. דקאמר רבה כוותי דידי מסתברא. מה דרכו של חורש לרפויי ארעא. האי נמי מרפויי ארעא. נראה דמשום דהני צמחי טפי ע"י הניכוש והשקאה לאו חורש הוא [רק משום דמרפי ארעא] ובניכוש הטעם פשוט. שאינו משביח הקרקע בניכוש. רק שלא ינקו ממנה העשבים הרעים ויכחישו כוחה. ובניכוש מעמיד הכח שבקרקע במקומה. והרי בש"ס מכילתין מ"ח. אקומי מוקים לאו מלאכה הוא. ואין לחייב בשביל זה רק משום זורע. דע"י הניכוש צמחי הני טפי. והצמיחה הוא הולדה. אבל אינו משביח הקרקע ע"י זה. אלא שמעמידה במקומה. ואין טעם חרישה בניכוש רק מה שמרפה ארעא. ומשמע שגם השקאה ס"ל להש"ס שאינו חשוב חרישה רק משום שמרפה ארעא. והוא אין כוונתו אל הרפוי. רק כוונתו בניכוש דע"י זה שעוקר עשבים הרעים צמחי הני טפי. וכן במשקה מים לזרעים אין כוונתו אל הרפוי. רק שהמים יכנסו בזרעים ויצמחו טפי. אלא שמ"מ ממילא מתרפה ארעא ג"כ. והריפוי ג"כ גורם אל הגידול. וע"כ ס"ל לרבה דחייב משום חורש אף שאינו מתכוין אל הריפוי. מ"מ פסיק רישא הוא. ומלאכה שאינה צריכה לגופה לא הוי. כמו בתולש עולשין בארעא דידי' חשוב צריך לגופה. ורב יוסף סובר מאחר דמחשבת הנפש לא הי' על ריפוי ארעא. שמחמת זה יגדלו הזרעים רק שלא ינקו עשבים הרעים. ובהשקאה שהמים יכנסו אל הזרעים. והני לאו חרישה נינהו כנ"ל. אבל בחורש כדי לכסות את הזרע. שאין שום דבר רק מה שמרפה ארעא. ועי"ז מתכסה הזריעה. חשוב שפיר כוונה לרפוי ארעא כדי שיתכסה הזריעה:

הג"ה ואין לומר משום דחורש הוי אב מלאכה. ומחפה לא הוי רק תולדה דזורע. א"כ יותר מסתברא לחייבו משום חורש ליתא דלפי' התוס' הנ"ל דהא דלא מחייב תרתי משום דאין מחייבין שתים על מעשה אחת. צריך לומר הא דאקשה שם רב יוסף לרבה דמחייב מנכש משום חורש. מהא דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה. בשלמא לדידי דאמינא משום זורע. היינו דאסירא זריעה בכלאים. אלא לדידך דאמרת משום חורש. חרישה בכלאים מי אסירא. והקשינו לפנינו סק"ז לשיטת התוס' הא בכלאים לא שייך הטעם דבחדא דאיכא תרתי חיובי לא מחייב אלא חדא. דבכלאים הא ליכא חיוב חורש, וע"כ גם לרבה הוא חייב משום זורע. ותירצנו משום דלרבה דאמר דלא דמי כל כך לזורע הוי רק תולדה. ואתולדות לא מחייב בכלאים. וממוצא הדבר נשמע דלרב יוסף דאתי שפיר לדידי' הא דמנכש ומחפה בכלאים לוקה. משום דלדידי' מנכש ומחפה אבות נינהו. א"כ הוי מחפה אב מלאכת זורע. כמו חורש אב מלאכת חורש. וא"כ יתחייב לרב יוסף משום זורע לבד. אך בסמוך כתבנו בשיטתם דהא דהוצרך רבה לתרץ במכות כ"א:

אהא דמקשה שם למאן דסבר דמחפה לוקה משום זורע ממתני' דיש חורש תלם אחד וכו' ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. והוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. אף דהוא עצמו ס"ל במ"ק משום חורש לבד. וכתבנו דצריכין לומר דחרישה וחיפוי מעשים מתחלפים נינהו. ומודה רבה דמחייבינן לי' תרתי. כמו כן נוכל לומר לרב יוסף ג"כ דמחייב בזה תרתי אף שנעשה הכל ע"י חרישה. מ"מ מאחר שנעשה מעשים מתחלפין חייב על כל מעשה ומעשה בפ"ע. אך לדעת הרמב"ם שביארנו שיטתו לפנינו סק"ז אות י"ד דבעצמותו אין חיוב על חורש קשה: