אגלי טל רעז

גרסינן בחולין קפ"ז. האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר. פירש"י במקומן אעפ"י שהן מחוברין אם חישב עליהם להאכילן לנכרי הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמם אין בהם עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמ' אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים. וצריכין הכשר לבוא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלין טומאה עולמית וכו'. מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. פירש"י הבשר שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשרו משנדלדל דטומאת נבילה אין בו כדאמר בבהמה המקשה דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבילה. פירש"י כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבילה הלכך אינו מטמא משום נבילה. ובגמרא טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא. פירש"י דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים. היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי' טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה אפי' טומאת נבילה נמי ליטמו. לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבילה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. תניא נמי הכי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה יכול יטמאו ט מאת נבילה ת"ל יפול עד שיפול ואפ"ה טומאת אוכלין מטמאי. מסייע לי' לר"ח ב"א דאמר ר"ח ב"א אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת. ובתוס' ד"ה מסייע. וא"ת למאי מייתי ליה סייעתא אי להא דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין טפי הו"ל למסייעי ממתני'. ונראה דמייתי סייעתא אמאי דקאמר התולש מהן בשבת חייב חטאת דמשמע נמי מברייתא דלאו לכל מילי הוי כתלוש מדקא ממעט טומאת נבילה כלומר טומאת אבר מן החי ומקרא ממעט לי' ובמתני' ליתא בפירוש אלא מדיוקא שמעינן לי' טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא. עכ"ל:

ותמי' לי דאם כן דילפת מדאבר המדולדל חשוב כגוף הבהמה הוא הדין תאנים שצמקו באיביהן דחשיבי כמדולדלין חשיבי מחוברין וחייב התולש מהן. א"כ הא דאמרינן בפ' המצניע צפורן שפירשה רובה וכן ציצין שפירשו רובן הנוטלן בכלי פטור אבל אסור. והא אבר המדולדל אפי' מחובר רק כחוט השערה אינו מטמא טומאת נבילות דחשוב מחובר. וא"כ התולש בשבת לתחייב. ולכאורה הוא תמוה גדולה:

ונראה לי בישוב קושיא זו לדעת הרמב"ם והרמב"ן עפ"י התוספתא והירושלמי דגוזז מן המתה חייב כמו מן החי' אלמא דחיובא דגוזז לאו משום חיות הבהמה הוא וע"כ אין לדמותו לאבר המדולדל דהטעם דכל המחובר לחיות הבהמה הרי הוא כמוה. ומדמינן לזה תאנים שצמקו באיביהן דמחובר לחיות האילן דטעמא דקוצר משום שמבדילו מחיות צמיחתו הוא כדאמר בירושלמי כל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר ע"כ נאמר ג"כ דכל המחובר לחיות האילן כמוהו אף שמדולדל משא"כ בגוזז דלאו בחיות הבהמה תליא כנ"ל. ותדע דהא מתה הבהמה הבשר מטמא משום אבר מן החי משום דמיתה עושה ניפול הרי דכשמת חשוב כאלו נפל ממנו דלא חשוב מחובר אלא בעודו בחיותו כנ"ל:

ולשיטת התוס' שכתבנו לעיל ס"ק ב' דלא מחייב בגוזז מן המתה. נראה לי עפ"י מה שכתבו התוס' ע"ז כ"ו. דבעובר שכלו חדשיו לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דגוזז דכיון שכלו חדשיו כלו גידוליו עי"ש. והנה בשבועות מ"ג. כתבו התוס' בד"ה כבצורות דאפי' לר' מאיר דאמר כל העומד לקצור כקצור דמי מ"מ לענין מלאכת שבת מחייב דמסתמא במשכן הי' קוצרין לאחר שעומדין לקצור. ומבואר מדבריהם דאף שגדל כל צורכו וכלו גידוליו חייב לענין שבת דבהא מיירי ר' מאיר כדאמר בהשולח דר' מאיר לא אמר אלא בענבים דכל כמה דקיימו מוכחש כחישי עיין שם. ואעפ"כ חייב לענין שבת מטעם התוס' דמסתמא הי' קוצרין לאחר שגדלו כל צורכן דאז הם משובחים. משא"כ בגזיזה דאף שבצמר ושער בהמות בסוף שנתם כלו גידולם וכשאין גוזזין נופלין מאיליהן וחוזרין וצומחין צמרים אחרים מ"מ ודאי גוזזים בעוד לא כלו גידוליהן דאין הצמר משובח יותר כשגדל יותר וע"כ ממהרים לגזוז טרם יתחיל לצמוח צמר החדש שלא יקלקלנו כידוע לסוחרי צמר. וע"כ לענין גיזה דבעינן שלא כלו גידולן אין ללמוד מאבר המדולדל דאפי' כחוט השערה אינו מטמא אף שבודאי כלו גידוליו:

אך עדיין יקשה לשיטת רש"י גבי חולב הובא בביאורנו לעיל ס"ק ז' דמבואר בדבריו דשייך מלאכת קוצר בבעלי חיים וכן דעת בעל ספר יראים. אם כן בפירשה רובה למה לא יתחייב משום קוצר כמו באבר המדולדל וכמבואר אצלינו באריכות בביאור מלאכת קוצר ס"ק י"ט דחייב משום קוצר אף במעורה רק במקצת. וה"נ לחייב בציצין משום קוצר:

אך יתיישב בפשיטות לדעת הריב"ש דנטילת הצפרנים וציצין חשוב צריך לגופה במלאכת גוזז שגם במשכן הי' גוזזין לצורך העור. והתינח לגבי מלאכת גוזז אבל לגבי מלאכת קוצר שוב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור וזה פשוט:

עוד יש ליישב לפי שיטת הרמב"ן הובא בדברינו לעיל ) ס"ק י"ג דהנוטל צפרניו לא חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה וז"ל וכבר רמזנו לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השער הגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה מפני שהכל דבר אחד הנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא [ואין צריך אלא עפרה] שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה עכ"ל. מבואר מדבריו דבגוזז אין המלאכה בגיזה דוקא רק גם בכאן שגוזז אותן. והנה הא דאבר המדולדל חשוב מחובר היינו משום שנגרר אחר החי. וכן ענף הנפשח ומעורה בקליפתו משום שנמשך ונגרר אל המחובר. וכ"ז אם דנין על האבר המדולדל והענף הנפשח. אבל אין המחובר נמשך אחר הענף. וכן אין האדם נמשך ונגרר אחר הציצין ולא חשוב האדם מחובר לציצין וכשנוטל ממנו הציצין לא חשוב גזיזה לגבי האדם שמפנה איתו מהציצין [כמו שמפנה הצאן מהגיזה] דגם בלא"ה הרי הוא פנוי מהם דלא חשוב מחובר אל הציצין ולא חשוב גיזה רק לגבי הציצין עצמם ושוב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור:

והנה הדבר מובן בפשיטות דשני התירוצים אלו אינם רק למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי'. אבל להרמב"ם דפוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי'. ומ"מ פסק דצפורן שפירשה רובה וכן ציצין שפירשו רובן אם נטלן בכלי פטור מוכח דס"ל דאין בגוזז מן החי חיוב קוצר. דלא כשיטת רש"י ויראים הנ"ל. וכן הוכיחו הרמב"ן והרשב"א מהרמב"ם שכתב דתולש עובר ממעי אמו חייב משום נטילת נשמה ולא כתב משים קוצר או גוזז. והא דאמר בש"ס משום עוקר דבר מגידולו נדחקו בסוגיא לפי שיטה זו:

וראיתי בספר מנחת חינוך דהרמב"ם לשיטתו דאדם ובהמה חשוב גידולי קרקע ודאי חייב משום