אגלי טל רעו

להכי לא מוקמינן לההוא דפסחים בלחה ובכלי דא"כ הו"ל אב מלאכה והתם הוא דשבות הוא דאיירי דומיא דהרכיבו דלא מתסר אלא מדרבנן דחי נושא את עצמו כו'. ואידך. הרכיבו דלא כר' נתן דאמר חי נושא את עצמו. הבאתו מחוץ לתחום כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא. מתיב ר' יוסף אמר ר' אליעזר ק"ו ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהם משום שבות אינו דין שידחו את השבת. פירש"י התם גבי פלוגתייהו תנינן לה אלמא ת"ק משום שבות קא אסר להו וש"מ דלאו בכלי מתוקמא. אלא אמר רב יוסף הא והא ביד ושבות מקדש במקדש התירו שבות דמקדש במדינה לא התירו:

פירש"י הא והא ביד ומיהו מתניתין ביבשה לא מוקמינן להו דא"כ אפי' בכלי שרי אלא בלחה וביד היינו טעמא דשרי דשבות הוא ובמקדש שהתמידין וקרבנות ציבור במקדש הם מבקרים אותן. ובפסחים היינו טעמא דאסור דאע"ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפ"ה כיון דכל אחד ואחד מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואח"כ מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה. עכ"ל הסוגיא. הרי מפורש דלחה בכלי הוא דאורייתא:

והנראה לי בישוב דברי הרמב"ם. דהנה מאן דאמר הא והא בלחה וכאן ביד כאן בכלי איתותב ממתני' דאלו הן משום שבות. ובפסחים ס"ח:

הביא הגמ' ג"כ הך מאן דאמר ולא הקשה לו כלום משמע דס"ל להש"ס פסחים דאף בכלי אינו אלא שבות. ועוד דבסוגיא דעירובין הנ"ל קאמר הש"ס ואידך דומיא דהרכיבו כו' דרבנן. ובסוגיא דפסחים לא מסיים האי. מכלל דסוגיא דפסחים חולקת על סוגיא דעירובין וסוברת דאף לחה בכלי אינו אלא שבות. וטעם מחלקותם נראה עפ"י מה שביארנו לעיל ס"ק ב' בעיקר מלאכת גוזז מהו אם מה שמפריד ומפריש הגיזה מן העור ולא אכפת לנו בבשר כלל וע"כ אפי' מן העור אחר שהופשט מן הבשר נמי יש בו משום גוזז. או דילמא דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל ומפריש מכל הבהמה. ולסברא זו הגוזז מן העור אחר שהופשט פטור עי"ש באריכות. ולפי"ז נוכל לפרש חלוקת הסוגיות דהנה ידוע דיבלת אינו יוצא מן העור רק מן הבשר שמתחת לעור וע"כ נמצא יבלת שיש בו עצם כדאיתא בבכורות מ':

[ועיין עוד מזה בביאורנו לעיל ס"ק ב'] והסוגיא דעירובין סוברת דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל ומפריש מן הבשר ע"כ יש ביבלת היוצא מן הבשר ולא מן העור איסור גוזז. והסוגיא דפסחים סוברת דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל מן העור ומאחר דהיבלת אינו יוצא מן העור ע"כ אין בו משום גוזז מדאורייתא. וסובר הרמב"ם דמאחר דהירושלמי והתוספתא מחייבין בגוזז מן העור אחר שהופשט א"כ הירושלמי והסוגיא דפסחים קיימי בחד שיטתא. א"כ הכרעת הירושלמי מכרעת דהסוגיא דפסחים עיקר ודחה את סוגיא דעירובין מהלכה ותו לא מידי:

[יא] שתי שערות ואם ליקט לבנות כו'. ש"ס מכילתין צ"ד:

[יב] אם פירשו כלפי מעלה כו'. שם וכתבו הטוהש"ע דהא דפירשו כלפי מעלה יש מפרשים לצד הגוף ויש מפרשים כלפי ראשי אצבעותיו וצריך לחוש לכל הפירושים:

[יג] מלאכת גוזז אינו כן כו'. ז"ל הרמב"ן בחידושיו פ' האורג וכבר רמזנו לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא [שא"צ אלא לעפרה] שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה. ובהריב"ש סי' שצ"ד כתב דאף דאינו צריך לשערות נמי חשוב צריכה לגופה והוסיף לאמור דבמשכן נמי ה"ה מעבירין השער לצורך העורות אילים מאדמים והתחשים:

אך בתוס' מכילתין צ"ד:

ד"ה אבל בהא דהנוטל את צפרניו בכלי דחייב דהיינו כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ונראה דהתוס' לטעמייהו כפי שביארנו שיטתם בס"ד לעיל ס"ק ב' דאין חיוב גוזז אלא מן החי' ולא מן המתה ולא מן העור אחר שהופשט וא"כ אותן העורות שבמשכן שהיה מעבירין השער מהן לצורך העורות ודאי לאחר שחיטה הי' מעבירין כדמשמע ברש"י ע"ג. ד"ה הממחקו. ולא מיקרי גוזז כלל ולא היה גזיזה במשכן אלא לצורך הגיזה ודברי התוס' נכונים לשיטתם:

ועל מה שכתב הריב"ש קשיא לי עפ"י דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם פ"ט הלי"ד שכתב הרמב"ם העושה עין הצבע חייב משום צובע וכתב עלה הראב"ד דא"כ מבשל דגמרינן מבישול סממנין תיפוק לי משום צובע המים. ומבואר מדבריו דכיון דאית בי' מלאכת צובע שוב אין ללמוד ממנה דבישול הוא מלאכה דנהי דכל מה שהי' עושין במשכן הי' מלאכה מ"מ מנלן דהוא מלאכת בישול דאפשר דהוא מלאכת צובע. וא"כ ה"נ כיון דהעברת שער לאחר שחיטה הוא ממחק כברש"י הנ"ל שוב אין ללמוד ממנו מלאכת גוזז. וכאן אף הרמב"ם יודה מאחר דהגיזה אין צריך לגופה וצ"ע:

[יד] אסור לסרוק את ראשו בשבת כו'. הריב"ש סי' שצ"ד האריך לאסור הסריקה בשבת. ויסודו ממתני' דנזיר דף מ"ב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ואוקימנא כר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר וסריקה אסור משום דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין. וא"כ לענין שבת נמי חייב חטאת. וגם לא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמ"ש בשמו לעיל ס"ק י"ג. ולדעתו הוא איסור סקילה ר"ל הסורק בשבת. ולפי שרבו המתפרצים באיסור זה נתתי את לבי ללמוד מעט זכות עליהם שלא יהיו כולם נכשלים בחיוב שבת דאורייתא החמור כע"ז. וזה החלי בעזה"י: