אגלי טל רעד

גוזז דהי' במשכן גזיזה ותלישה וכולן אב אחד דלא נחשב תלישת נוצה של עזים לאב בפני עצמו. וע"כ כולן אב אחד הם. ושם האב עוקר דבר מגידולו. ואף דבחולין שם דנוצה של עזים דאורחי' בתלישה כגיזה דמי וא"כ לכאורה שפיר יש לומר דגוזז שם האב ותלישת נוצה של עזים זהו גיזתן. הא בסוגיא דבכורות הנ"ל דמקשה מדר"ל תולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל וכו' ואכתי לא הוה סליק אדעתי' בין אורחי' ללאו אורחי'. וע"כ למה דס"ד כל עוקר דבר מגידולו הוא אב מלאכה שכן הי' במשכן בנוצה של עזים ואתי שפיר האיבעיא ודו"ק ):

ובהכי ניחא קושית הש"ס מדר"ל דפריך ותולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז ותמהו התוס' דנהי דלאו היינו גוזז מ"מ יחשב תולדה דגוזז. ולפמ"ש ניחא דהנה הא דחייב משום גוזז יש לפרש בשני פנים או דהיינו גוזז ממש כמו קטל אספתא דחייב משום קוצר דפירושו דהיינו קוצר ממש וכהנה רבות. או דהוי תולדה דגוזז. וע"כ מקשה הש"ס דכיון דאמרת תולש לאו היינו גוזז וע"כ פי' דברי ר"ל דאמר משום גוזז היינו תולדה דגוזז. למה לי' לר"ל לחייבו משום תולדה דגוזז תיפוק לי' דאיהו גופי' אב מלאכה דעוקר דבר מגידולו דהי' במשכן תלישת נוצה של עזים ולמה לי' לחיובי' משום תולדה. דבשלמא אי אמרינן תולש היינו גוזז ניחא דברי ר"ל דהיינו מפרשים הא דאמר ר"ל משום גוזז היינו גוזז ממש ותלישת נוצה של עזים במשכן נמי היינו גוזז. אבל השתא דאמרת תולש לאו היינו גוזז. ומ"מ אב מלאכה הוא שהרי הי' במשכן. למה לי לחיובי' משום תולדה. ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' וכפירש"י וכן בירושלמי פ' כלל גדול שדרך לתלוש נוצת העוף ולא לגזוז ותלישתן זהו גיזתן כהא דראשית הגז בנוצה של עזים ומשום גוזז דקאמר ר"ל היינו גוזז ממש ולפי המסקנא באמת אין אב מלאכה רק הגוזז. ותלישת נוצה של עיזים שהיה במשכן ג"כ הי' נחשב גזיזה. ונראה דלא קשיא לי' להש"ס דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דודאי ידע הש"ס שדרך נוצת העוף בתלישה רק הג"ה ) ולכאורה יש לדחות דהא בשבת ע"ד:

אמר ר' יוחנן הטווה צמר שע"ג בהמה בשבת חייב ג' חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה. רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך ואין דרך טווי' בכך. ולא והא תניא משמשי' דר' נחמיה שטוף בעזים וטווי' בעזים אלמא טווי' ע"ג בהמה שמה טווי'. חכמה יתירא שאני. פירש"י אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד. ובתוס' שם חכמה יתירא שאני. והעושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע גבי אנשי הוצל עכ"ל, וא"כ לכאורה י"ל שאין ללמוד מתלישת נוצה של עזים שבמשכן כיון שהיו גוזזין לאחר טווי' ואין דרך גזיזה בכך ולא היה מלאכה כלל התלישה בנוצה של עזים אך ז"א שהרי בתוס' צ"ב:

גבי אנשי הוצל הקשו מהא דפרק חבית מי דמי ערביא אתרא. הרי דמקום אחד אינו בטל לגבי רוב עולם. ותרצו דהתם חשוב מנהג ערביים שכל העולם אם היה להם רוב גמלים כמותם נמי היו מקיימים אבל חד גברא בטלה דעתי' אף ע"ג דכל העולם אם היה להם רוב רמונים היה סוחטין ועי"ש. ואם כן כיון שהתוס' מדמים את העושים כן לאנשי הוצל שהי' מקום אחד ולא חד גברא ממילא אם חכמים גדולים עושים כן, לא בטלה דעתן כיון שכל העולם אם היה חכמים גדולים נמי היו עושין כן. וכן משמע ברש"י שהעתקנו דדוקא להדיוט הוי כלאחר יד. אבל חכמים העושין כן לדידהו הוי מלאכה. וכל שכן במשכן שהיה שם הרבה חכמים אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שלא בטלה דעתם והוה לדידהו מלאכה גמורה. ומלבד זה לא היה כל מעשה עזים נטוה מע"ג עזים רק הנשים אשר נשא לבן וגו' עשו כן ושאר היה תולשין וטווין כדרכו כמו שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה. ודו"ק:

סברא זו חידש הש"ס דמשום דאורחי' בתלישה ולא בגיזה תלישתו זהו גיזתו. זה ברור בפי' הסוגיא:

העולה מזה שאין ראי' מסוגיא דבכורות שיהי' עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דקוצר דיש לומר דהיא תולדה דגוזז או דהוא גופי' אב מלאכה לפי מה דס"ד דהש"ס לפי פירש"י בהא דושש ועזים דבמשכן היה נוצה של עזים כנ"ל באריכות, מ"מ לפי פי' זה עוקר דבר מגידולו הוא תולדה דגוזז:

אך מפירש"י גבי חולב שהעתקנו ריש ס"ק זה מוכח להדיא דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדת קוצר וכן משמע באור זרוע סי' נ"ו במלאכת קוצר להדיא ועי"ש. וכן בירושלמי פרק כלל גדול הדין דצייד כוורא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר. והיינו שהי' ניצוד מבעוד יום כעין שפירש"י בגמרא גבי השולה דג מן המים אך מה שכתב הקרבן עדה שגם גמ' דידן דמחייב שולה דג משיבש בין סנפיריו נמי חיובו משום קוצר. וקודם שיבש אם החזירו למים פטור. אין נראה כלל דכיון שחשוב שקצר בשעה שהעלהו מן המים איך יפטור אח"כ בחזרה. וקצת הי' מקום לומר עפ"י פי' הריב"א שהביא האור זרוע ליישב קושית רש"י פ"א:

בהא דעציץ נקוב שהי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש והקשה רש"י דא"כ צרור שעלו בו עשבים דמותר לקנא בו איך שרו רבנן משום כבוד הבריות איסור כרת וסקילה. ותירץ הריב"א דכיון שהוא מחזירו לקרקע מקום גידולתו לאו תולש הוא ואע"ג דתולש דבר שהוא מחובר אפי' החזירו חייב היינו היכא שהי' מחובר גמור אבל זה שאינו מחובר גמיר כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אלא א"כ קובעו במקום אחר שמיעט את יניקתו כך פי' ריב"א עכ"ל. ולפי"ז יש לומר דג במים ודאי לאו מחובר גמור הוא וע"כ אם מחזירו פטור. ולפי"ז אין סתירה לדברי הקרבן עדה מפירש"י שפירש משום נטילת נשמה דרש"י לטעמי' שהקשה לו הא דעציץ נקוב כנ"ל ולא ס"ל דנפטר בחזרה. אבל לפירוש ריב"א שפיר יש לומר שחייב משום קוצר ואם החזירו קודם שיבש נפטר. כן יש לומר לכאורה. אך אינו נראה דהא גבי עציץ נקוב כשהניחו ע"ג יתידות חייב ואף שבידו להחזירו ולמה בדג אינו חייב עד שיבש בין סנפיריו שאין בידו להחזירו. ואם תאמר שבאמת חייב תיכף רק אח"כ אם החזירו פטור ובהניחו ע"ג יתידות אם החזירו לקרקע ג"כ פטור. א"כ למה בשולה מן המים אמר משיבש בין סנפיריו חייב ובהניחו ע"ג יתידות אמר חייב סתם. אלא ודאי הריב"א לא אמר אלא בנוטל צרור לקנח ודעתו להחזירו פטור אבל הניחו ע"ג יתידות שקבעו שם ואין דעתו להחזירו ע"ג קרקע חייב תיכף. וה"נ בשולה ואין דעתו להחזירו תיכף נחשב קוצר לדעת הירושלמי ולמה אמר בגמרא דידן משיבש בין סנפיריו אלא ודאי תלמודא דידן לא ס"ל לחייב בצידת דג משום קוצר [ומ"מ אין מזה ראי' שלא יתחייב עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים משום קוצר די"ל דג אין גדולו מן המים אלא שמשכנו במים וחיות הדג שאוכל שרשי עשבים וגדול אוכל את הקטן וזה פשוט]. והנה מהירושלמי יש ראי' ששייך קצירה בבעלי חיים ועוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. וראיתי בספר מגן אבות שהקשה על הירושלמי ממתניתין דביצה מצודות דגים לא יטול מהם ביו"ט אלא א"כ יודע שנצודו מבעוד יום. והיינו שמצא מצודות מקולקלין מערב יו"ט ואם איתא שיש בהעלתו מן המים משום קוצר איך שרי ביו"ט. ויפה הקשה. ונראה ליישב לא מבעיא לדעת הר"ן דאיסור קצירה משום שנעשית לימים הרבה ואף לקיטת פירות הנפסדין כגון תותים וענבים לא התירו משום שהלכו אחר רובה של קצירה שאינה ליומה. ואע"פ שהתירו שחיקת פלפלין ולא הלכו אחר רובה