אגלי טל רעג

בירושלמי התולש מבהמה מתה חייב תלישתה היא גיזתה. וברי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות דתיבת מבהמה ליתא בירושלמי וכוונת הירושלמי על עוף מתה וכן משמע ברמב"ן שם. עי"ש ברי"ט אלגאזי שהאריך. ומ"מ אף שכן דעת הרמב"ן וכן משמע בהרמב"ם שלא הביא רק דין התולש מן העוף ולא דין התולש מבהמה מתה משמע דלבד בעוף גם במתה פטור התולש. מ"מ יש בזה מחלוקת ראשונים שרי"ו נתיב י"ב חי"ד ז"ל בירושלמי תנא דבהמה [תולש] צמרה מחיים פטור אבל אסור ואחר מיתה תלישתה היא גיזתה וחייב חטאת ובעוף תלישתה היא גיזתה אפי' מחיים עכ"ל. ופשט הירושלמי כרי"ו והט"ז דבבהמה קאי דאי בעוף למה לי מתה [דודאי עוף אפי' מחיים תלישתה היא גיזתה כמבואר בדברי הרמב"ם ושאר פוסקים שאוסרים מריטת הנוצה קודם שחיטה ביו"ט משום דתלישתו היא גיזתו והרמב"ן לא חלק עליהם רק משום דסופו לדחות אחר שחיטה] והרי"ט אלגזי נדחק לפרש אתי' מתה. ולענ"ד הי' נראה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דתולש מבהמה מתה פטור וע"כ הירושלמי מיירי בעוף ול"ל מתה. ויתיישב עוד מה דלא הביא הרמב"ם הגוזז מן העוף כמו שהוא בתוספתא הובא בביאורנו לעיל סק"א. והי' נראה לי לומר לכאורה הגוזז או תולש מעוף החי יפטור דאין דרך ליקח כנף ונוצה מן העוף החי כנראה בחוש. והטעם ברור כי הנוצה והכנפים בעוף הם כמו העור בבהמה [ובשר שתחת הנוצה עומד לאכילה] וע"כ ס"ל לר' יהודה בחולין נ"ח:

אם נטלה הנוצה פסולה. ואף שבס' יראים מפורש התולש כנף עוף החי חייב. היינו משום דס"ל כשיטת התוס' דתולש מן המתה פטור כמו שביארנו לעיל סק"ב. ואין לעוף גיזה אחרת ע"כ חייב אף דלאו אורחי' כמו דאיתא מכילתין י"ב. הדיוט שחקק קב בבקעת דחייב אף דלאו אורחי' רק ליתן לאומנין. ועיין במאירי שם. רק משום שאין לו דרך אחר חייב. ומפורש שם בגמרא בזב בכיסו חייב מה"ט כיון דהכיס אין לו דרך אחר. וממוצא הדבר דה"ה בעוף החי שאין דרך לגזוז הכנפים רק מחיים דלאחר מיתה לא יחשב גזיזה כלל חייב. וכ"ז לדעת התוס' אליבא דש"ס דידן. אבל להירושלמי דמחייב במתה ממילא פטור בעוף החי ודוקא בעוף מתה חייב. ורי"ו דס"ל במתה חייב ואפי' בבהמה ומ"מ חייב בעוף החי הנה הרי"ו דחיק ומוקי אנפשי' לפי פירושו בהירושלמי. אך לפי' הרמב"ן והרמב"ם דהירושלמי בעוף קאי י"ל בפשיטות דפטור על עוף חי. וע"כ הרמב"ם שכתב הגוזז מן הבהמה וחי' בין מן החי בין מן המת לא מצי למנקט עוף דא"כ הי' משמע דגם בעוף חייב כשגוזז מן החי. ובתוספתא דלא תני בין מן החי שפיר נקט עוף. ובכל גוזז כדרך גזיזה קאי בבהמה בין מן החי בין מן המת ובעוף מן המת לבד. זולת כשתולש הנוצה לצורך שחיטה דזה ודאי אורחי' הוא וחייב:

אך עומד לנגדי הא דכתב הרמב"ן ר"פ שמונה שרצים להוכיח דעוקר דבר מגידולו מבעלי חיים אינו חייב משום קוצר וז"ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוף לא מחייבינן לי' תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו עי"ש. והיינו חדא משום גוזז דישנו אפי' לאחר מיתה וחדא משום שהוא חי ועוקר דבר מגידולו. הרי להדיא דתולש כנף מעוף החי חייב משום גוזז. אך יש ליישב דאם איתא דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. יקשה אדר"ל דמפרש הברייתא דתולש כנף מן העוף והמחתכו והמורטו חייב ג' חטאות. ומפרש ר"ל תולש חייב משום גוזז. וחם דאין מחיים חיוב גוזז משום דהוי כלאחר יד. מנא לי' לר"ל לפרש דחדא משום גוזז ולאחר מיתה קאי אימא משום קוצר ומחיים דמשום קוצר חייב כיון דאין בו קצירה אחרת דלאחר מיתה לאו עוקר דבר מגידולו הוא. ומשום גוזז פטור דהוי כלאחר יד שהרי יש לו גזיזה אחרת לאחר מיתה והוי ג' חטאות. אלא ודאי לפי סברא זו דעוקר דבר מגידולו תולדה דקוצר הוא יש חיוב גוזז מחיים ג"כ ע"כ נקט ר"ל משום גוזז דאיתא בכלהו גווני בין מחיים בין לאחר מיתה. אך לפי האמת דאין בעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים חיוב קוצר ע"כ מפרש ר"ל בלאחר מיתה ומשום גוזז. מ"מ הוקשה לרמב"ן דלא מצינו שני חיובים בתולש כנף מן החי. ואף שלדעת הרמב"ן דחוק קצת לפרש כן בדבריו מ"מ לדעת הרמב"ם נראה לי נכון כמו שכתבתי:

[ז] שחייב משום גוזז. בפרק שמונה שרצים ק"ז:

אמר שמואל הושיט ידו במעי בהמה ודלדל עיבר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו כמו תולש כשותא מהיזמי והיגי דחייב משום עוקר דבר מגידולו. ופשט הסוגיא דחייב משום קוצר כמו תלש כשותא מהיזמי והיגי. ולעיל צ"ה:

גבי חולב חייב משום מפרק פירש"י אית דאמרי תולדה דקוצר ולא הוא דלאו מחובר הוא כו'. אבל אם מחובר הוא הוה ניחא לי' דהוא תולדה דקוצר. הרי דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דקוצר. וכן משמע לכאורה בבכורות כ"ד:

במשנה ר"י בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופץ [ובגמ' שם לקופיץ] מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. פירש"י עושה מקום בקופיץ. מפנה את השער לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ולא אמרינן גוזז הוא את הבכור. ובגמ' שם אמר רב הלכה כר"י בן המשולם בעו מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו או דילמא בעלמא סבר ר"י בן המשולם תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי דהו"ל דבר שאין מתכוין וביו"ט דבר שאין מתכוין מותר עי"ש. ואי עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים לאו היינו קוצר מה קאמר הגמ' תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו דמשום מה יתסר עוקר דבר מגידולו. דמשום גוזז אמרת דתולש לאו היינו גוזז ומשום קוצר לא מחייבת משום מה יתסר. אך יש לדחות דנהי דלאו היינו גוזז ממש מ"מ הוי תולדה דגוזז וכמ"ש התוס' שם כ"ה. בד"ה ואמר ר"ל. ובאמת מדברי התוס' שם לא משמע דזה פירש הבעיא דא"כ הי' להם להביא ראי' לדבריהם דעוקר דבר מגידולו בבע"ח הוא תולדה דגוזז מסוגיית הגמ' במקומה ולא הי' צריכין להביא ממרחק לחמם. ולומר דהתוס' ס"ל לפרש דיהא תולדה דקוצר לא משמע כן בתוס' ע"ז כ"ו. ד"ה סבר:

והנראה לי בפירוש האיבעיא שם [ויתיישב ג"כ מה שהניחו התוס' בתימה קושית הש"ס דפריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז. והקשו בתוס' דנהי דתולש לאו היינו גוזז מ"מ שפיר קאמר ר"ל דלענין שבת חייב משום גוזז דהוא תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים דהיא תולדה דגוזז עי"ש] דהנה במשכן דכתיב ושש ועזים פירש"י נוצה של עזים ובחולין קל"ז. דנוצה של עזים אין דרך לגוזזו אלא לתולשו ומסתמא כן עשו במשכן וא"כ תלישה נמי הי' במשכן. וא"כ שם האב דגוזז לאו דוקא גוזז אלא עוקר דבר מגידולו. וכה"ג במלאכת שוחט מבואר בש"ס מכילתין ע"ה. דשם האב נטילת נשמה והשוחט חיובו משום נטילת נשמה. וה"נ במלאכת