אגלי טל כו

דכשיגדיל יהיה בר כוונה מחויב א"כ קטן שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית נמי. כשיגדיל יהיה ראוי לעלות אך הוא הדבר שאמרנו דלגבי עצמו מחשבת הקטן מחשבה וחשוב הקטן עושה מצוה [וידעתי שדעת אדמו"ר זצ"ל בתשו' הרי"ם אינו כן) כן אני אומר בבהמה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך. וכשעשתה מלאכה לגבה דידה מלאכת מחשבת היא. וחשיב שאינה נוחה אך במחמר שהאיסור משום לתא דידיה במה שהאדם מחמר שחייב לכמה פוסקים אף במחמר אחר בהמת עכו"ם ועיין לקמן ס"ק י"ג אות יו"ד. אם לא היה מועיל מחשבתו למעשה הבהמה ומחשבת בהמה לאו מחשבה היא לגבי האדם לא היה איסור על האדם במה שמחמר הוא. וע"כ דגלי קרא דובהמתך דמחשבתו מועיל למעשה הבהמה לשוויי מלאכת מחשבת. ושוב חייב על מעשה עצמו ):

ובמה שכתבתי מיושב קושית הרמב"ן בספר המצות שורש י"ד שהקשה על הרמב"ם הנ"ל ממתניתין דיש חורש תלם אחד וחייבין עליו שמונה לאוין החורש בשור ובחמור וכו' ובשביעית ויו"ט. והא בשביעית ויו"ט לא כתיב ובהמתך ואפ"ה חייב [והנה ביו"ט י"ל דיו"ט ושבת חדא מילתא הוא כמו בתחומין. אך בשביעית קשה] אלא ודאי ) דקרא ובהמתך לא קאי אלא על מחמר לבד. והא דחורש ע"י בהמה דחייב משום דחשוב מלאכת עצמו ולא מלאכת בהמה שהבהמה עם האדם ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו עכת"ד הרמב"ן:

ולפמ"ש ניחא דברי הרמב"ם שהרי כתבו התוס' מ"ק י"ג. דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. וכן בסנהדרין כ"ו. לפי פירוש מהרש"א שם ). וא"כ אין צריך בשביעית קרא דובהמתך. שהרי חייב משום מעשיו דחשוב זה אינו יכול וזה אינו יכול. ולא משום מעשה הבהמה כלל:

[ב] ואחד החופר וכו' ש"ס מכילתין ע"ג:

תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן, וידוע דברי הרב המגיד פ"ז מהל' שבת שכולן מלאכה אחת הן. היינו שכולן אב מלאכה. אך רש"י מ"ו:

ז"ל דחופר דאמר לקמן שהוא תולדה דחורש וחייב. ה"מ חופר כדרכו במרא וחצינא עכ"ל. הרי דס"ל דהוא רק תולדה. ואזיל לטעמיה בזומר דכתב רש"י שהוא תולדה אף שנכלל בלשון כולן מלאכה אחת הן מ"מ הוא תולדה. ה"נ בחופר אף שנכלל בלשון כולן מלאכה אחת הן הוא תולדה. מ"מ בעושה גומא ממש לזריעה. נראה דגם לדעת רש"י הוא אב מלאכה. דלקמן ק"ג. החורש כל שהוא ובגמרא כל שהוא למאי חזי לביזרא דקרא ופירש"י לזרוע בתוכה נימא של דלעת ואע"ג ששנינו לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת. ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי. שאינו זורע אחת לבדה. אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשי' עביד לה. עכ"ל. הרי דגומא הוי חורש ממש. וכן משמע ברש"י ביצה ח'. גבי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. ז"ל כיון דאין צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל. הרי דחופר גומא הוא חורש ממש. וכן הוא מסברא כיון דעשיית גומא הי' במשכן. כהא דבש"ס ק"ג. חורש כל שהוא למאי חזי לביזרא דקרא. [ופירש"י שעושה גומא לזרוע בה נימא של דלעת] ומסיים הגמרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח של סממנין. הנה דעשיית גומא הי' במשכן לקלח של סממנין:

ולפלא בעיני. של ראיתי להרמב"ם שהביא דין חיוב גומא לא בדיני חורש פ"ח. ולא בדיני בונה בפ"י. רק בפ"א הלי"ז כתב החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עלי' שאינו אלא מקלקל. מבואר דבצריך לה חייב. אך תימא למה לא כתב כן להדיא במקומו. ועוד דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור כתב שם הכ"מ דדווקא בבית אבל בשדה אינו מקלקל וחייב. וא"כ הא דכתב החופר גומא וכו' דדייקת מינה דבצריך לה חייב דמיירי בבית. ע"כ משום בונה הוא שחייב. א"כ אכתי לא יכתב הרמב"ם חיוב גומא דחורש כלל:

) ואולי משום דעיקר דין חיוב גומא מפורש בגמרא ריש פרק הבונה. הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא. ובגמ' כל שהוא למאי חזי שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו. וחיוב גומא בשדה משום חורש אינו מפורש בגמ'. [רק ברש"י בג' מקומות כנ"ל] ממילא מובן דהא דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אין ראי' לחיוב חורש. דיש לפרשו דבבית איירי. ומשום בונה הוא דמחייב דמפורש החיוב בגמרא. וידוע דרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב רק הדין דמפורש בגמ'. ע"כ לא כתב דין גומא בחורש:

אך הא בכ"מ מפורש דלרמב"ם חייב על גומא משום חורש. וגם ברמב"ם צ"ע למה לא כתב חיוב גומא דבונה להדיא. כמו שמפורש חיובו בגמרא ריש הבונה להדיא. ובהרמב"ם אינו מבואר להדיא רק שנשמע מכללא דפטור אינו צריך אלא לעפרה וצ"ע:

[ג] (א) ואחד החורש אחר הזריעה כדי לכסות את הזרע. ש"ס מכילתין ע"ג:

הזורע והחורש מכדי מיכרב כרבי ברישא [חורשין] ליתני חורש והדר ליתני זורע. תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי [בא"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא]. וקשה לי לרב יוסף דאמר במ"ק ב':

דמנכש חייב משום זורע דמה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא. ואף דאם לא הי' שם זרעים הי' חייב משום חורש. כדמפורש בש"ס מכילתין ק"ג. התולש עולשין אם ליפות את הקרקע בכל שהוא [ועיין לקמן הג"ה )[מיהו לבתר דגלי קרא דמהני מחשבת האדם לבהמה גם חיוב שביתת בהמתו הוא מחשבת האדם היינו שאפילו עכו"ם עושה עמה מלאכה מהני מחשבתו למעשה הבהמה שיחשב מלאכה ואין צריכין לומר משום דמחשבת הבהמה מועיל לגבי עצמה וע"כ ניחא דברי התוס' מכילתין הנ"ל לפי האמת]:

הג"ה ) האומנם כי דברי תוס' האלו קשיין מפרק ד' דשביעית מ"א ומ"ד דמחלק בין מתוך שלו לשל חבירו דמתוך שלו לתקן הקרקע עביד משא"כ בשל חבירו אינו חושש לתקן הקרקע ועיין בר"ש שם מ"א. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת אפי' אינו מתכוין ליפות את הקרקע נמי דהא מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. ועוד ברש"י מ"ק ג'. דמפרש תולדות בשביעית לא אסר רחמנא כגון משקה מים לזרעים דלא הוה במשכן עי"ש. וכיון שגם שביעית ילפינן ממשכן ממילא בעי מלאכת מחשבת ג"כ דהא מלאכת מחשבת ממשכן גמרינן [כפירש"י ביצה י"ג:

שבת ה'. חגיגה יו"ד:

] ועוד במ"ק ד':

ד"ה מפני דבשביעית מותר ע"י שינוי. וטעם היתר ע"י שינוי מפורש בח"מ וב"ש ופר"ח אה"ע קכ"ג דהיתר ע"י שינוי בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת למה יהא מותר ע"י שינוי. הנה מכל הני משמע דגם בשביעית בעינן מלאכת מחשבת. אך אפי' יהא כן הא שביעית לא כתיבא סמוך למלאכת המשכן. וע"כ אי בעינן בה מלאכת מחשבת משבת ילפינן לה משום שגם שביעית קרוי שבת. וכיון דבשבת מהני מחשבת האדם למעשה הבהמה לשוויי מלאכת מחשבת וחייב אי אפשר לפטור בשביעית יותר מבשבת דיו לבא מן הדין להיות כנדון: