אגלי טל רסט

דאינו הפשר הראוי לבישול. א"כ י"ל דכי אסורין פושרין לרחיצה ה"מ בשהוחמו במקום הראוי לבישול אבל לא בנפשרו בכלי שני (ולפי זה הי' מקום לפרש קושית הש"ס רחיצה בחמין ליכא ברחיצת כל גופו לפי פי' התוס' שם דחמין לתוך צונן בשהצונן מרובין א"כ החמין שהוחמו באור בטלין ברוב צונן שהופשר רק בכלי שני. אך רש"י לטעמי' דפירש שם משום דתתאה גבר]. אך אנן לא קיי"ל כגירסת רש"י שם רק כגירסת הגאונים ש"מ הפשירו לא זהו בישולו דלפי' רש"י מוכח דמותר להפשיר אפילו במקום שהיד סולדת בו ואנן קיימא לן כהירושלמי דאסור וצריך לומר כתירוץ הראשון:

מלאכת גוזז [א] אחד הגוזז צמר כו'. רמב"ם פ"ט מהל' שבת הל' ז'. והוא מדברי התוספתא הובא בה"ה שם הגוזז מן החי' מן הבהמה מן העופות אפי' מן השלח מלא הסיט ככול חייב. והרמב"ם השמיט הא דגוזז מן העופות וצ"ע למה. ועיין בביאורנו לקמן ס"ק ו'. ובס' מנחת חינוך ראיתי שכתב דהגוזז מן העוף פטור לפי שדרכו בתלישה ולא בגזיזה. ואני כבר העליתי בביאורנו למלאכת קוצר ס"ק ג' דהקוצר דברים שדרכן בתלישה או בעקירה חייב. וחילא דידי ממ"ש הרמב"ן הקוצר קטניות חייב אף דבש"ס חולין קל"ז. דאורחייהו בתלישה ובעקירה עי"ש. והנה ע"כ הפירוש בש"ס חולין שאין דרכן בקצירה רק בתלישה ובעקירה. וע"כ לישתן ועקירתן היינו אורחייהו. דאין לפרש דלעולם דרכן גם בקצירה ואעפ"כ הואיל ואורחייהו גם בתלישה ועקירה היינו קצירתן. דא"כ למה הוצרך רש"י בכורות כ"ה. לפרש הא דשאני כנף דהיינו אורחי'. דרך נוצות עוף בתלישה ולא בגזיזה למה ליה להוסיף ולא בגזיזה כי די במה דאורחי' בתלישה. אלא ודאי אם אורחי' נמי בגזיזה לא יקנה התלישה עליו שם גזיזה. וא"כ בקטניות נמי אם איתא דאורחי' נמי בקצירה לא הי' התלישה קונה עליו שם קצירה. אלא ודאי לאו אורחייהו בקצירה. ואעפ"כ הקוצרו חייב הואיל והוא עיקר אב מלאכה. וה"נ אף דעוף לאו אורחי' בגזיזה. הואיל והגזיזה היא עיקר האב מלאכה חייב. והנה בספר יראים כתב תולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף עוף חי. הנה מפורש דגוזז את העוף חייב וכפשטא דתוספתא. והאומנם שהספר יראים כתבו לתולדה ולא לאב מלאכה. הלוא ידוע דעתו שכל שלא הי' ממש במשכן לא חשוב אב והוא חשוב בוצר וכו' וכן כמה דברים שלא הי' ממש במשכן לתולדה. אך לדעת המחשבים בוצר לאב. י"ל דה"ה דהגוזז את העוף הוא אב מלאכה וכפשטא דתוספתא דכייל בהמה חי' ועוף בחדא. ולהספר יראים לא קשיא מהתוספתא דבלא"ה הוא מדחה התוספתא מהלכה ולאו דסמכא היא כמ"ש בס"ק ב' לפנינו אי"ה:

[ב] (א) ויראה לי שלדעה הראשונה כו'. ש"ס מכילתין ק"ז:

אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו. וכתבו התוס' בכורות כ"ה. ותוס' ע"ז כ"ו דהוא תולדה דגוזז. ושם בע"ז כתבו עוד דהיכי דכלו לו חדשיו דכלו גידוליו תו לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו וקשה לי בדבריהם שהרי בירושלמי ובתוספתא הובא לעיל ס"ק א' דתולש מו המתה ואפי' מן השלח חייב. הרי דחיוב גוזז לאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דלאחר מיתה וכל שכן אחר ההפשט פסקו גידוליו. וא"כ איך אפשר לחייב עוקר דבר מגידולו משום תולדה דגוזז כיון דחיוב גוזז לאו משום הכי הוא. ואין לומר משום שהי' גדל כאן דאם כן כלו לו חדשיו נמי יתחייב:

(ב) וליישב דברי התוס' נקדים דברי הרמב"ן פרק שמונה שרצים וז"ל הא דאמרי' במושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו ק"ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהם חיים לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וכן הנוטל שערו וצפרניו אין בהם משום עיקר דבר מגידולו דלחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגידולי קרקע [נראה דס"ל לרמב"ן ז"ל דא"א לומר דעוקר דבר מגידולו הוא תולדה דגוזז. כיון דגוזז מן המתה חייב א"כ ע"כ גוזז לא משום עיקר דבר מגידולו הוא וכמ"ש] וי"ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב והאריך לבאר לשון הגמרא משום עוקר דבר מגידולו] ובירושלמי פרק כלל גדול האי מאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתי כגמרא דידן. עכ"ל הרמב"ן. ודברי הרמב"ן נעלמים מאד שהרי כל קושיותיו יקשה גם על הירושלמי שלא יחלוק הירושלמי על משנה שלימה דהנוטל שערו וצפרניו גם הא דהתולש כנף הובא ג"כ בירושלמי וכל מה שיתרץ הירושלמי יתרץ גם לגמרא דידן ולמה לנו לעשות מחלוקת בין בבלי לירושלמי בחנם. וראיתי למהרי"ט אלגזי בכורות כ"ה. דמוקי אנפשי' לחלוק על הרמב"ן והרשב"א שמביאו מכח דברים אלו וכתב שהרשב"א לא הרגיש בסתירות אלו. ובמח"כ לא כן יעשה לדחות דברי רמב"ן ורשב"א בדברים פשוטים אשר נער קטן ידעם. ושפת יתר לומר על הרשב"א שלא הרגיש ובאמת דבריהם ברורים עפ"י הסוגיא דנזיר ל"ט. איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל. פי' המפרש האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי. ומסקנת הש"ס שם דמלתחת רבי וכן בצמר הבהמה דמייתי מדסקרתא עי"ש. והנה לשון הירושלמי כל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר מבואר דס"ל לירושלמי ענין מלאכת קוצר שמבדילו מחיותו דצומח ג"כ חיותו מן הקרקע כהא דתנן שלהי בבא מציעא רואין מהיכן ירק זה חי. וא"כ אין בשער משום קוצר דשער שגוזז אין חיותו מן הבהמה דשער כדקאי קאי ומתחת רבי אבל שערות אלו שגוזז אינם יונקים עוד כלל מן הבעל חי כלשון מפרש הנ"ל וראשו כדקאי קאי רק אם לא הי' גוזז הי' צומח