אגלי טל רסז

על המיעוט דבתר עיקר כוונתו אזלינן וכמ"ש בתה"ד הובא ברמ"א סי' רנ"ג בעכו"ם המחמם בית החורף והתבשילין מתחממין דמותר. משום דעיקר כוונת העכו"ם לחמם את בית החורף (עי' השמטה) ואף דמ"מ הוי פסיק רישא. מאחר דאמירה לעכו"ם אינו אלא שבית הקצו בפסיק רישא. וא"כ ה"נ יש לומר לפי הכרעת הרמ"א שי"ח סעי' ט"ו הובא כדברנו לעיל סעי' ח' דבלא נצטנן לגמרי סומכין על הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' בלח ובס"ק י"ד הביאנו דברי המנחת כהן שפירש דעת הרמ"א דס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים דלא מחלקין בין לח ליבש א"כ כ"ש בנידון דידן שעיקר כוונתו אינו אלא על האינפנדא לא על השומן אלא דהוי פסיק רישא דאין להחמיר מאחר דהעיקר כדעת הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' לח רק שאנו מחמירין ולא עדיף משבות גמור דאמירה לעכו"ם דאין מחמירין בפסיק רישא. וא"כ אפי' לדברי הלבוש שהגיה בדברי המחבר כנ"ל היינו משום דהמחבר פסק דבדבר לח יש בישול אחר בישול וא"כ אין להקל בפסיק רישא. אבל לפי הכרעת הרמ"ח אין להחמיר בזה:

(ד) ואפשר עוד לומר דגם לדעת המחבר אין צורך להגהות הלבוש אלא אפי' במקום שהיד סולדת בו מותר. עפ"י מה שכתב התרומת הדשן סי' רס"ה והריב"ש סי' שצ"ד דאע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ לא הוי מלאכת מחשבת ופליגי בזה אתוס' שבת מ"ב:

יומא ל"ד:

דפסיק רישא כמתכוין ממש והוי נמי מלאכת מחשבת] וא"כ כיון דפטור מן התורה שוב יש לומר דבדרבנן נוכל לסמוך על הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' בלח. ואף דהמחבר לא הקיל בלא נצטנן לגמרי. וכבר הביאנו בס"ק י"ד טעם הרמ"א דמיקל בלא נצטנן לגמרי משום דבלא נצטנן לגמרי רק מקצת בני אדם אוכלין אותו כך הו"ל כנתבשל כמאכל בן דרוסאי דשוב אין בו משום בישול מן התורה. וכיון דיצאנו מחשש איסור דאורייתא שוב סמכינן אפוסקים דלא מחלקין בין לח ליבש. והמחבר לא ס"ל להקל. היינו משום דהמחבר לשיטתו שכתב בב"י לדעת הרמב"ם דבנתבשל כמאכל בן דרוסאי עדיין יש בו משום בישול מן התורה. וא"כ אף בלא נצטנן לגמרי שרק קצת בני אדם אוכלין אותו כך לא עדיף מנתבשל כמאכל בן דרוסאי דעדיין לא יצאנו מחשש איסור תורה. אבל בנ"ד דהוי רק מדרבנן משום דלא הוי מלאכת מחשבת אפשר דגם המחבר מודה דיש לסמוך אפוסקים דאין בישול אחר בישול כלל אפי' בלח. וזה שלא כדעת המנחת כהן שכתב דהרמ"א ס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' בלח. דלפי האמור אפשר דגם הרמ"א ס"ל כהפוסקים דיש בישול אחר בישול בדבר לח. ומה דמקיל בלא נצטנן לגמרי הוא משים דס"ל דכל שנתבשל כמאכל ב"ד אין בו משום בישול מן התורה ודו"ק (ועי' בהשמטה לס"ק י"ד):

[נו] מיחם חם אף שכבר סילק כו'. תוס' והר"ן ריש פרק במה טומנין וה"ה פ"ט מהל' שבת וכן מסקנת המג"א סי' שי"ח ס"ק כ"ו:

[נז] ואפי' באמבטי שהמשיך לתוכה כו'. ש"ס מכילתין מ':

[נח] מים צוננין אפי' מועטין כו'. ש"ע סי' שי"ח סעי' י"ב:

[נט] אין נותנין לה מים צוננין כו'. ש"ע שם סעיף י"א:

[ס] ואפי' מכלי ראשון מותר לערות כו'. עיין מג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ה שהעתיק חילוק התוס' פרק כירה דכיון שהמים צוננין מרובין כו'. ועיין שם במחצית השקל שכתב דדברי התוס' פסחים סותרין לדברי התוס' שבת. ועיין שם שהקשה על הר"ן וכתב שהטור סובר כהתוס' פסחים ותוכן דבריו שמרב נשמע לשמואל דצונן לתוך חם דאסור היינו משום דהחמין מרובין לא משום דתתאה גבר כמו דלא אמרינן עלאה גבר לרב עי"ש באריכות. ולפענ"ד אין דומה כלל דאף דמים במים מתערבין מ"מ בהכלי אינו מתערב והכלי שהוא תתאה גבר כמו שהעלה הש"ך יו"ד סי' ק"ה ס"ק יו"ד שגם בכלי אמרינן תתאה גבר וע"כ בצונן לתוך חם אפי' בחמין מועטין אסור וכן בחם לתוך צונן אף צונן מועט מותר דהכלי שהוא צונן שאינו מתערב עם המים גבר. ולפי"ז אין סתירה כלל בין תוס' שבת לתוס' פסחים דלדידן דקיי"ל כשמואל באמת אין חילוק בין מרובין למועטין. ואף לדברי המג"א שכתב דחם לתוך צונן דמותר משום שהצוננין מרובין נראה דאזיל לטעמי' שכתב שם בסמוך דדבר גוש חם לתוך מים צוננין אסור משום דמבשל כדי קליפה. ואם כן אם המים מועטין דאינו מתקרר אלא מחמת הכלי שאינו מתערב עמו שוב מבשל כדי קליפה. אבל מ"מ בצונן לתוך חם מודה דאסור אף בחמין מועטין. ומ"מ דין זה שכתב דדבר גוש חם לתוך מים צוננין אסור כבר הרעיש עליו בחוות דעת סי' צ"א עי"ש. ועיין בדברינו לעיל ס"ק ל"ב. ולפי"ז לא קשה מידי דברי התוס' שבת אדברי תוס' פסחים גם דברי הר"ן גם דברי הטור אתי אף לדברי התוס' שבת וזה ברור:

[סא] מפני שהוא כמבשל. דין הכובש כבשים. הנה בש"ס מועד קטן מבואר דאסור לכבוש כבשים שאינו לצורך המועד. מכלל דמלאכה היא עכ"פ מדרבנן. דטרחא בלא מלאכה נסתפקו התוס' בפ"ב דמועד קטן אם