אגלי טל רסו

באיסור חזרה גופה ומחזירין אפי' בשבת ושוב י"ל דחמין אפי' באינה גרופה שרי ב"ה אפי' למ"ד לשהות תנן. וכ"ז למ"ד לשהות תנן אבל למה דקי"ל להחזיר תנן ואיסורא דב"ש לשהות תבשיל אאינה גרופה אבל בגרופה מתירין לשהות תבשיל א"כ הא דאסרו ב"ש להחזיר נמי אתבשיל קאי. דהא קאי ארישא דלא תני אלא תבשיל כדאמר בגמרא והך חזרה דאמרי לך כו'. והרמב"ם שפסק דאפילו מצטמק ורע לו אסור להחזיר לטעמי' דלשהות תנן ודייק מלישנא דמתני' דאפילו בחמין אסור כנ"ל. אבל לדידן נראה דמצטמק ורע לו מותר כדברי התוס' ישנים. ובשו"ע לא נתבאר דין זה אך הב"י הביא דברי הרמב"ם והר"ן האוסרים וצ"ע:

[נד] (א) על פי הכירה להעמיד את התבשיל כו'. כתב בהגהות מרדכי הובא בשו"ע סי' רנ"ג דאם מניח קדירה על פי הכירה הו"ל כירה כגרופה וקטומה. ולמד המג"א מזה דה"ה בתנור שלנו שיש עליו מעזיבה והיא מפסקת בין האש לבין הקדירה הו"ל כגרוף וקטום. וצריך לומר דאף דבהגהות מרדכי מפורש לחסור בתנור שלנו אע"ג דמפסיק כמבואר שם שלמד ק"ו מלסמוך דמפסיק דופן תנור כ"ש למעלה דסליק הבלי' טפי. מ"מ לדידן דקי"ל דתנור שלנו דינו ככירה מותר כיון דמעזיבה מפסקת הו"ל כגרוף וקטום. והגהות מרדכי לטעמי' דס"ל שדינו כתנור שלהם מדאסר לסמוך ולא מהני גרופה וקטומה אבל לדידן מותר. כצ"ל לדעת המג"א:

(ב) ולפענ"ד לא נראה דא"כ מה מבעי' לי' להש"ס אם מותר לסמוך בכירה הא דופן כירה מפסיק והו"ל כגרופה וקטומה. ואין לומר דלפי המסקנא דשרי לסמוך ה"ה דמותר כשהמעזיבה מפסקת למעלה. דהא למעלה חזיק הבלי' טפי ואין ללמוד מלסמוך וכמ"ש בהגהות מרדכי. וע"כ מסברא נאמר דחשוב כגרופה וקטומה וא"כ מה בעי הש"ס בלסמוך. אלא ודאי טעם הגהות מרדכי לאו משום דמפסיק רק משום שהכירה אינה מגולה אלא למעלה וכשסותמו למעלה הו"ל כקטם דמה לי אם כסה האש באפר דסליק דעתי' מהגחלים מה לי אם סתם פיו בקדירה מלמעלה. ואף דקיי"ל בסי' רנ"ד דסתם פי התנור לא מהני רק בשריק. היינו התם דאין סתימתו לסלק דעתי' מהגחלים רק לשמור חומו וע"כ אשור בשמעמיד הקדירה על כסוי שעל חללה כמ"ש הטור כיון שמכסה כדי שיוכל להשים הקדירה עלי' ואין מזה ראי' שמסלק דעתו מהגחלים. אבל בשמשים קדירה אחרת על פי הכירה ועלי' משים הקדירה ע"כ שימת קדירה אחרת לסלק דעתי' מהגחלים וע"כ דינו כקטומה ומותר. וזה נראה לי ברור בדעת הגהות מרדכי. וע"כ כשמעזיבת התנור מפסיק אין ענין לההוא דהגהות מרדכי ואסור כיון שפי התנור פתוח מן הצד ואפי' סתמו לא מהני. רק בשריק אפשר דמהני אף לענין חזרה. ובשם מהרי"ל כתב המג"א דאם מניח דף על תנור ועלי' משים הקדירה מותר וזה אפשר לדמותו למניח ע"ג מיחם שעל האש אבל על התנור לבד אסור וכן דעת המג"א סי' רנ"ט דאין להתיר על התנור רק כשלא הסיק עדיין [נה] (א) שנצטנן כנגד המדורה לחממו כו'. בש"ס סי' שי"ח סעי' ט"ז מותר ליתן האיפנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת בו ואעפ"י שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. והרמ"א כתב וכל שכן קדירה שיש בה רוטב שנקרש שכשהשומן נימוח אינו בעין דשרי. ויש לעיין מהא דכתב הרמב"ם פ"ט מהל' שבת המתיך אחד ממיני מתכות כו' וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב ולעיל ס"ק י"א הוכחנו דאפי' כבר הותכו וחזרו ונתקשו ובא אחר ורזר והתיכו חייב משום מבשל וא"כ קשה למה לא יתחייב על התיך את השומן משום מבשל. וצריך לומר דכיון שהשומן גמר ועדיין בישולו עליו אינו חייב שוב על התכתו [וכמדומה אשר כן ראיתי בכלבו] שבישול שומן אין התכתו לבד רק מה שכח האש פיעל בו ומתקנו ומכשירו לאכילה. וזה התיקון נשאר עליו אף לאחר שנצטנן ונקרש. ואינו דומה למתכת שכל ענין בישול שבו אינו אלא התכתו לבד ומאחר שנתקשה אזל לי' בישולו וע"כ חייב שוב על התכתו. אבל שומן שבישולו עדיין עליו למה יתחייב:

(ב) המג"א הקשה דהאיך מותר להתיך השומן במקום שהיד סולדת בו. הא כיון שהותך הו"ל דבר לח ובדבר לח צונן יש בו בישול אחר בישול. ובאמת שלבוש הגיה וכתב במקום שאין היד סולדת בו. והמג"א חלק עליו ותירץ כיון דמעיקרא יבש הוא מותר דבתר מעיקרא אזלינן והביא ראי' מהא דפירש"י פרק חבית בהא דתרנגולתא דר' אבא ששורין אותו בחמין ונימוח עי"ש:

(ג) ולפענ"ד דדברי הלבוש נכונים בסברא דודאי כיון שאפשר להתיכו במקום שאין היד סולדת בו ואינו צריך להתכתו חום גדול שהיד סולדת בו ממילא אפילו מניחו במקום שהיד סולדת בו הוא ניתוך קודם שנתחמם כ"כ עד שתהא היד סולדת בו והרי הוא בשעת התכתו לח וקר שעדיין אין היד סולדת בו [ולדעת המחבר דבר שאין היד סולדת בו קר מיקרי ושייך בו בשול כמ"ש בסי' רנ"ג דאסור לערות מקדירה לקדירה דפעמים אין האחד יד סולדת] ובשעה שנעשה חם הרבה עד שהיד סולדת בו הרי הוא מבשל דבר לח צונן. אבל בתרנגולתא דר' אבא שמניחין אותו בכלי ראשון ותיכף נעשה רותח קודם שנימוח נמצא שבשעה שנעשה רותח יבש הוא ואח"כ כשהותך רותח הוא ולא בייד בי דיד ל, ואף דבשומן בשעת מעשיו יבש הוא לאו בתר מעיקרא אזלינן. וראי' דלאו בתר מעיקר אזלינן מהא דשדא סיכתא לאתונא דחייב, משום דמרפי רפי והדר קמיט ולדעת הרמב"ם מתחייב על קמיטתו שלבסוף ואף דבעידנא דשדא לא הי' רפוי. ועיין בלח"מ שם הובא בדברינו לעיל ס"ק ע' ודו"ק:

(ד) ע"כ לפענ"ד עפ"י דברי הב"י בשם הרבינו יונה וז"ל דכל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו יש בו בישול אם נצטנן. ואינו מובן דמה נ"מ אם רובו רוטב או מיעוטו. ונ"ל משום דעיקר כוונתו על הרוב והוי דבר שאין מתכוין