אגלי טל רסג

והנה מה שלא הי' במשכן אינו מלאכה ופשוט דלא מועיל מחשבתו לעשיית זולתו או להנעשה מאלי' להחשב מלאכת מחשבת. נמצא דבלא שעשה העושה המלאכה רק היתה נעשית מאלי' לא הי' מלאכה דאז לא היתה מלאכת מחשבת ולא הוי מלאכה רק מפאת העושה במחשבה וכיון שהעשי' היתה שלא כדרכה הרי יש שינוי במלאכה הנעשית שמעשיו הם נכללין בהמלאכה שבלא מעשיו לא היתה מלאכה כלל ושינוי במעשיו הם שינוי בעצם המלאכה [אך יען שמדרבנן לא בעי מלאכת מחשבת וחשוב מלאכה דרבנן בלא מחשבתו והנעשה הוי מלאכה דרבנן נמצא שבמלאכה דרבנן אין שינוי כלל ואסור] אבל בגט אין הכתיבה מפאת האדם ואם הי' נכתב מאליו נמי הי' כתב [וחק תוכות דלא חשוב כתב משום שלא נעשה כלל בשעת חקיקה אף מאליו רק נשאר כמו שהיה תחילה וכן פירש"י] ובהנעשה אין שום שינוי ודו"ק היטב:

[מה] (א) אסור אפילו להפשירן כנגד המדורה כו'. ש"ס מכילתין מ':

ת"ר מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן. [פירש"י לא בשביל שיחמו. לא יניחם שם עד שיחמו] משמע מדבריו דמותר להניח להפשיר במקום שאם ישתהה שם יתחמם הרבה עד שתהא היד סולדת בו אלא שאינו משההו. אבל דעת רוב הפוסקים והטוש"ע דאסור. להניח כנגד המדורה במקום שאם ישהה יהיה היד סולדת בו אף שאינו משההו עד שתהא היד סולדת בו וכתבו התוס' בפרק במה טומנין הטעם דילמא משתלי ויניחם שם עד שיתבשל:

וקשה לי הא כיון שאין כוונתו לכך בשעת הנחתו אפי' יונחו שם ממילא לא הוה מלאכת מחשבת ולא אתי לידי איסור דאורייתא. ועוד דיחשב דבר שאין מתכוין ויהי' מותר לגמרי:

וצריך לומר דכיון שאם לא יעשה מעשה שיטלנו משם יתבשל מאליו חשוב פסיק רישא וצ"ע:

ומריש הוה אמינא לפרש דברי התוס' דף ג'. שהקשו המדביק פת בתנור האיך מצו מתרין בו הא הוי התראת ספק שמא ירדנה קודם שתאפה ותרצו כיון דהוה מחוסר מעשה לא הוי התראת ספק דבודאי דעתו הי' שלא ירדנה. ואינו מובן דאפי' דעתו לרדותו הוי התראת ודאי כיון דמחוסר מעשה וכמו בשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו. ועי' בתוס' רעק"א פרק כלל גדול סי' פ"ט שהניח דברי התוס' בצ"ע:

ולי הי' נראה שאם בדעתו בשעת אפי' לרדותו אפילו אם באמת לא רדה אותו ונאפה פטור משום דהוי דבר שאין מתכוין וגם לא הוי מלאכת מחשבת כנ"ל אך דין הנ"ל עומד. לנגדי:

[מו] מותר להחזיר על גבי כו'. עיין לעיל סק"י ששם נתבאר דין זה:

[מז] ומ"מ אסור אפילו להפשירן כו'. זה מוכח מש"ס מכילתין מ':

דאסור להפשיר אפי' בחמי טברי' אף דבישול גמור בחמי טברי' אינו אלא מדרבנן:

[מח] (א) מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה כו'. הנה בכל הני דאמרו דאין בהן משום בישול כלל אף מדרבנן כגון בשכבר נתבשלו כל צורכן. או אפי' בנתבשל כמאכל בן דרוסאי לשיטת הרשב"א. או המבשל דבר שאין צריך בישול כלל דמותר כמו שהוכיח הרב המגיד פ"ט מהלכות שבת משמן דלמ"ד שמן אינו בו משום בישול מותר להניחו כנגד המדורה אפי' כשהיד סולדת בו. כל הני היתרים אינם אלא במבשל בתולדת האור כגון בכלי ראשון או בצד המיחם או במניח כנגד המדורה אבל במבשל על גבי האש ממש לעולם אסור כדמוכח מהא דאסור להחזיר על גבי הכירה בהניח ע"ג הקרקע או בשאין דעתו להחזיר אפי' עודן בידו:

(ב) והר"ן כתב בהא דמניח אדם קיתון ש"מ כנגד המדורה דע"ג האש ממש אסו' אא"כ גרף וקטם. וקשה גרף וקטם מה מהני בהא דהא לא מהני אלא בחזרה והכא במניח לכתחילה דהא בנתבשל כל צורכו ונצטנן מיירי עי"ש. וצריך לומר דהר"ן לטעמי' דבנטל מהכירה בשבת לעולם חזרה מיקרי אפי' הניח ע"ג הקרקע וע"כ אפי' נצטנן חזרה מיקרי ומיירי בנטלו מע"ג הכירה בשבת. ועוד יתבאר דבר זה. וטעמא דמילתא דמותר בכלי ראשון וכנגד המדורה כתב הר"ן משום דאין דרך בישול בכך. פירוש דע"ג האש דדרך בישולו בכך מחזי כמבשל. וכמ"ש הר"ן בבעיות הש"ס ריש פרק כירה אי לא יתן לא יחזיר הוא ופ' הר"ן דמחזי כמבשל. וכן כתב בהניח ע"ג קרקע דמחזי כמבשל לכתחילה:

(ג) ונפלאתי על המג"א והתוספות שבת והרב מלאדי בשו"ע שלו שכתבו דטעם איסור חזרה בשאינו גרוף וקטום משום חשש שמא יחתה. והרי מפורש בהר"ן דטעם איסור חזרה משום שנראה כמבשל. ובאמת אין שום טעם לדבריהם דשמא יחתה שייך גבי שהיי' כמו בחזרה. וביותר יש לתמוה על הרב מלאדי דבמקום שאסרו בגרוף כגון בהניח ע"ג קרקע וכדומה השיג על הט"ז שפי' משום שמא יחתה מכח דברי הר"ן ואילו באיסור דאינו גרוף כתב בעצמו שמא יחתה ולא נזכר מדברי הר"ן:

(ד) ונראה לי שדעתם ז"ל דאי נימא דהאיסור באינה גרוף וקטום משום דמחזי כמבשל א"כ אפי' בקטומה לתסר דהא בקטומה כל שהוא סגי ואפי' קטמה והובערה דינה כקטומה כיון שסילק דעתו מלחתות. אבל