אגלי טל רסא

בתר מעיקרא אזלינן למה יפטור. אלא ודאי דלענין חיוב שבת גם בתר לבסוף אזלינן. וכי תימא א"כ אמאי מתחייבים הראשונים הא נגמר הבישול על ידי אחר. יש לומר כיון דקיי"ל שנים שעשאו ואין האחד יכול לעשותה רק ע"י שניהם. שניהם חייבין. משום דבלעדי כל אחד ואחד לא היה נעשה המלאכה. וה"נ כיון דע"י המגיס לבד לא היה נעשה המלאכה בלעדי מעשה המבשל גם המבשל חייב. ואף דבעלמא אינם מתחייבים אלא כשעשו בבת אחת. אבל אם ע"י מעשה הראשון לא הי' מתבשל ובא השני והוסיף עד שנתבשל ע"י מעשה שניהם הראשון פטור כדמוכח בפרק אין מעמידין והוא פשוט. מ"מ הכא דבמעשה הראשון ג"כ היה מתבשל רק שהי' מתאחר הבישול. לא שייך לומר דבעידנא דעבד לאו מידי קעביד וחייב כשבא השני והגיס כיון שנגמר ע"י שניהם. ודוקא כשעל ידי הראשון לא הי' מתבשל לאו מידי קעביד:

ובהכי ניחא מה דקשה לי מהא דכתבו התוס' פרק כלל גדול בצד חלזון דאינו חייב על הריגתו כמו השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. כיון שדרך חלזון לפרכס והוא בעצמו מקרב מיתתו. וה"נ כיון שהמגיס מקרב בישולו יפטור הראשון. ולהנ"ל ניחא דכיון דהחיוב הוא משום שנים שעשאו בזה אינו יכול זה אינו יכול. והנה התוס' הקשו בפרק המצניע בהא דהמוציא חי במטה פטור משום דחי נושא את עצמו והא מ"מ החי לבדו לא היה יכול בלא האדם המוציאו ויתחייב המוציאו. ותירצו בתוס' דמלאכת שבת ממשכן גמרינן ובמשכן לא מצינו שדבר שנעשה בו המלאכה יסייע במלאכה. וע"כ בחלזון שמפרכס שפיר פטור אף דהחלזון בעצמו לא הי' ממית עצמו לולא צידתו מכל מקום כיון דחלזון עצמו שבו נעשה המלאכה מסייע במיתתו פטור. וזה נכון:

(ד) ובמה שכתבתי דזה נתן התבשיל וזה הגיס חייב הראשון משום זה אינו יכול וזה אינו יכול ניחא ליישב דברי הריטב"א ע"ז ל"ח. בהא דאיתא שם הניח בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והיפך בו מותר היכי דמי כו' לא צריכא דאי לא היפך הוה בישל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא מהו דתימא קירובי בישול מילתא הוא קמ"ל. איבעיא להו הניח עכו"ם והיפך ישראל מהו אמר רב נחמן בר יצחק קו"ח גמרו ביד עכו"ם מותר ביד ישראל לא כל שכן. והקשה הריטב"א כיון דקירובי בישולי לא מילתא הוא מהאי טעמא קירובי בישול דעבד ישראל לאו מידי הוא. ותירץ דבאמת בעלמא מילתא הוא כהא דקירובי עבודה עבודה הוא אך בבישול עכו"ם הקילו. והשתא שפיר קל וחומר מה גמרו ביד עכו"ם אף דמדינא מילתא הוא הקילו לומר דלאו מילתא גמרו ביד ישראל דמדינא מילתא הוא כ"ש שמותר. וקשה לי דנהי דהמקרב בישול חשוב מבשל. מכל מקום המניח נמי חשוב מבשל כהא דביצה דאחד הניח ואחד הגיס המניח נמי חייב. ואם כן מה קו"ח איכא הלוא בתרווייהו חשובים מבשלים שניהם הישראל והעכו"ם:

(ה) אך לפמ"ש דחיוב הראשון הוא משום זה אינו יכול וזה אינו יכול ניחא דהתינח אם דנין על המבשל אבל כשדנין על התבשיל כיון שנתבשל ע"י שניהם ישראל והנכרי הו"ל זה וזה גורם ומותר. ואפי' ביין נסך כשישראל ועכו"ם שפכו יין מותר כמו שהוכיחו הפוסקים מהני שפיכאי בדף ע"ב:

ועי' בהר"ן ס'. וע"כ גמרו ביד ישראל ודאי מותר דהקירוב בישול עושה הישראל לבד וגוף הבישול חשובים שניהם עושים. אך בהיפך עכו"ם הוה אמינא כיון שהקירוב עושה העכו"ם לבד אסור קמ"ל דקירוב לאו מילתא הוא לגבי בישול עכו"ם:

[מב] (א) שניהם חייבין לעיל ס"ק מ"א העתקתי דברי הש"ס ביצה ל"ד. ועוד שם בש"ס בשלמא כולהו קעבדי מעשה אלא שופת את הקדירה מאי קא עביד אמר ר"ש ב"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשים ליבון רעפים נגעו בה. [פירש"י. בקדירה חדשה עסקינן שנותנין אותה ריקנית על האור לחסמה]. והרמב"ם פ"ט מה"ש כתב בסתם כולן חייבין משום מבשל. והראב"ד השיגו דבגמרא אמרינן בקדירה חדשה ומשום ליבון רעפין. [ואי אפשר לומר שזה כוונת הרמב"ם דא"כ הי' לו לפרש בקדירה חדשה]:

(ב) ונראה ליישב דהנה קשה אהא דפריך הש"ס אלא שופת את הקדירה מאי קעביד. אימא שהיה בשר בכלי והאחד נתן בו מים. ובש"ס מגילה ט"ו. מדת בשר ודם אדם שופת קדירה ואח"כ נותן בה מים. מ"מ אפשר בשעת שפיתה הי' בה אוכלין. ובירושלמי פ"א דשבת ה"י ר"י בשם ר' יוחנן השופת קדירה ע"ג גחלים מתרין בו לכשיבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. הרי דבשפיתה נתחייב. וע"כ שהי' בו אוכלין וא"כ מאי פיסקא שהיתה ריקנית עד שיקשה הש"ס מאי קא עביד:

(ג) ונראה דהנה בתוס' מכילתין צ'. בסוף העמוד בהא דמוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא אחת ופירשו התוס' בשם הירושלמי דס"ד דמינים מחולקים יהי' חלוקין לחטאות כדאמר ר' יהושע תמחויין מחלקין קמ"ל. ובשיטה המיוחסת להר"ן בשם הר' יהונתן ז"ל מסיים בה דהתם הוא חלוק בטעמים דהוי דבר חשוב לכל מין ומין אבל הכא לענין הוצאה אין חשיבות במין זה יותר מבמין זה עכ"ל. והיינו דוקא באוכל דהחיוב הוא על הנאת אכילה וחיך אוכל יטעם וכיון שיש שני מיני טעמים מחולקים לשתים. אבל הוצאה. הוצאה זו כמו הוצאה זו. ונראה לפי"ז דצולה ומבשל לר' יהושע יתחייב שתים דמבשל החיוב על מה דעשאהו מבושל וצולה על שעשאו צלי בזה החיוב על הטעמים. ועי' באור זרוע בפירות הנאכלין חיים דחייב על בישולו שמתמקמק ועושהו טעם אחר. הרי שהחיוב על הטעם. וכ"ש לדעת הר"א ממיץ דצולה אחר מבשל או מבשל אחר צולה. חייב. הרי שחיובו על שחידש בו טעם צלי כו' וע"כ הצילה והמבשל יתחייב שתים לר' יהושע. וכפי מסקנת הש"ס שבת ע"א דאף לקולא תמחויין מחלקין המבשל חצי גרוגרת וצולה חצי גרוגרת יפטור דאין מצטרפין לחיוב:

(ד) ולפ"ז בנידון דידן כשמושיב הקדירה עם בשר בלא מים מכח מעשיו לבד היה נעשה צלי קדר ולבסוף כשנתן זה מים ונעשה מבושל. יפטור הראשון. דמה שהי' ראוי להיות צלי מכח מעשיו. לא נעשה לבסוף. ומה שנעשה בסוף מבושל לא עשאהו הוא. ובודאי למ"ד אין תמחויין מחלקין לקולא וחצי זית צלי וחצי זית מבושל מצטרפין דמה לי צלי מה לי מבושל דהכל אחת. ה"נ כיון שמכח מעשיו הי' ראוי להיות מוכשר לאכילה ע"י אש ולבסוף נעשה כך יתחייב. אבל למ"ד תמחויין מחלקין וכחצי זית צלי ובחצי זית מבושל אין מצטרפין. וה"ה צולה כחצי גרוגרת ומבשל כחצי גרוגרת יפטור דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא. ה"נ זיל הכא לענין צלי הרי לא נצלה זיל הכא לענין בישול הרי לא נתבשל מכח מעשיו:

(ה) והנה בכריתות ט"ו:

השיב רע"ק לר' יהושיע תשובה על ראייתו. ובגמרא בעי קיבלה מיניה או לא