אגלי טל רס

עוד בישול למה יהיה מותר לשרותה עוד בכלי ראשון בשבת:

ויש לדחות כיון דביאה בחמין שני' בשבת ג"כ אינו מועיל לה רק מחמת המליחה והרי מחמת המליחה כבר נתבשלה בביאתה בחמין מערב שבת ואין נתוסף בה בישול בשבת. אבל מליח ישן שהדיחו לבד מע"ש ובשבת שורין אותה כלי ראשון או כשמבשלה כנגד המדורה עדיין יש לומר שחייב וצ"ע:

[מ] בקדירה רותחת אפי' אחר שהעבירה מאש כו'. דעת הרמב"ן דאינו חייב אלא על הגסה ראשונה שאינה מתבשל מהרה אלא בהגסה זו אבל משהגיס בה פעם אחת דבלא מגיס מתבשל אף המגיס פטור דמאי עביד. כן כתב ה"ה. והרשב"א כתב דלד"ה כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בה חיוב מגיס כיון דמגיס משום מבשל. ולאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אינו חייב משום מבשל. ולהרשב"א מותר לגמרי ולדעת שאר פוסקים עכ"פ בנתבשל כל צורכו אין איסור מגיס. אלא שהרמב"ם כתב בפ"ג מה"ש אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והוא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא והוא כמבשל בשבת. ולכאורה משמע מדבריו דכשם שאסור לתתה לכתחלה ע"ג כירה גרופה וקטומה משום שנראה כמבשל כמ"ש הר"ן. ה"ה דאסור להגיס. אך זה אינו דהא מותר להחזיר מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה אף שמקרב בישולו היינו שמוסיף חמימותו ממה שהי' בתחלה קודם חזרה. וה"ה דמותר להגיס אף שמקרב בישולו היינו שמוסיף בחמימותו דכיון שהיתה רותחת על גבי האש תחילה חזרה מיקרי. מיהו יש לומר דכיון שהוא ע"ג האש ממש שאסור להחזיר ע"ג האש ממש ה"ה שאסור להגיס שמוסיף בחמימותו. והרב המגיד כתב כיון דבמחזיר ע"ג האש פטור אין לגזור בהכנסת מגריפה. נראה מלשונו דבמגיס ממש מודה להרמב"ם דאסור רק בהכנסת מגריפה אין לגזור. אך דעת הכלבו הובא בב"י סי' רנ"ג דמגיס חייב משום מבשל כל זמן שהוא על האש. וכיון דמגיס ממש מחייב ודאי אף הכנסת מגריפה אסור. ולהלכה קיי"ל דלא כהכלבו. והט"ז כתב להחמיר בהגסה ממש אבל הוצאה בעלמא אין כאן זהירות. ונראה דמה שכתב הט"ז דלהגיס הוא חומרא. היינו באינו על האש אבל על האש מדינא אסור:

[מא] (א) שניהם חייבין. בש"ס ביצה ל"ד. תניא אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס כולן חייבין והתניא אחרון חייב וכולן פטורין לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף [פירש"י. שופת את הקדירה. מושיבה ריקנית על האור. מגיס. מנער בכף. כולן חייבים. מביא את האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבתה מרוח הליכתו. ומביא את העצים לאור משום מבעיר. שופת קדירה. לקמי' מפרש מאי עביד. נותן מים ותבלין ומגיס משום מבשל שאף הוא אב מלאכה. אייתי אור מעיקרא כולהו עבדי מעשה כדפרישות. אייתי אור לבסוף. איהו הוא דעביד והנך לא עבדי מידי.] ודעת הרמב"ם דכולן חייבין משום מבשל. וכתב הכסף משנה בשם מהר"י בי רב דמיירי שכולן הביאו ביחד וע"כ כולן חייבין משום מבשל והקשו דאמאי היכי דאייתי אור לבסוף האחרון לבד חייב הלוא המגיס נמי חייב [דודאי לא מיירי דהגיס קודם שהביא האחרון את האור דהגסת צונן לאו מידי היא ולא צריך לאשמעינן דפטור]. ובאמת הרמב"ם כתב שנים אחרונים חייבין. ולשון הש"ס קשה:

(ב) ולפענ"ד נראה ליישב שיטת מהר"י בי רב שבאו בבת אחת. דהנה קשה דכיון שבא אחר והגיס וחייב המגיס משום שקירב בישולו. וכמ"ש הרשב"א שם והרא"ש בפרק כירה. א"כ למה יתחייבו הראשונים שהרי גמר הבישול לא היה מכחם למה זה דומה לזרק תינוק מראש הגג ובא השני וקיבלו בסייף דהראשון פטור כבש"ס סוף פרק כיצד הרגל. אך יש לומר למה דקיי"ל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן והזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל הראשון חייב והשני פטור וה"נ הראשון חייב. והשני ג"כ חייב משום קירוב בישול. דנהי דבתר מעיקרא אזלינן היינו מש קרא היה עומד שישבר לבסוף או שיתבשל לבסוף אבל הקירוב בישול נולד אח"כ. והנה בתוס' פרק כיצד הרגל דלא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן אלא בזורק כלי אבל זורק אבן לכלי לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן. וכתב הרשב"א הטעם משום דלא עביד מעשה בכלי'. וע"כ ניחא דוקא באייתי אור מעיקרא ביחד עם נותן התבשיל וכיון שבשעה שנתן התבשיל הי' אור א"כ עביד מעשה בישול בתבשיל ובתר מעיקרא אזלינן. אבל אם אייתי אור לבסוף ובשעה שהביא את התבשיל לא הי' מעשה בישול כיון שלא הי' שם אור רק אח"כ כשהביא האור א"כ דומה לזרק חץ לכלי דלאו בתר מעיקרא אזלינן. והא דהאחרון לבד חייב היינו המגיס. וניחא לישנא דברייתא דהאחרון חייב. דלפי מה דסברין למימר מעיקרא דהאחרון היינו המביא את האור הי' קשה למה שינה התנא את סדרו לקרא את המביא האור אחרון הלוא המגיס הוא האחרון שבכולן ):

(ג) וכל זה כתבתי רק לפלפולא אבל לדינא נראה דחיוב שבת דומה לקטלא דלא אמרינן בי' בתר מעיקרא אזלינן. ועי' במלחמות ה' שלהי פרק כיצד הרגל:

וראי' לזה מהא דקיי"ל שלהי הזורק דחייבי חטאות אינם חייבין אלא עד שיהי' תחלתן וסופן שגגה והזורק חפץ מידו ונזכר קודם שהניח פטור. ואי נימא דלענין חיוב שבת הג"ה ) ואין לומר דמ"מ יתחייב נותן האור משום מבעיר העצים. יש לומר כיון דאם היה מתבשל מכחו לבד לא היה מתחייב משום מבעיר כמ"ש בלחם משנה ועי"ש וא"כ. אי אפשר להתרותו משום מבעיר דלולא שבא אחר והגיס לא הי' מתחייב וע"כ לא התרו בו אלא משום מבשל. ומשום מבשל פטור כיון שבא השני והגיס: