אגלי טל כה

בימות החורף שרי בימות הקיץ נמי שרי ואיך גזרו חכמים לחצאין לאסור בימות החמה. מ"מ נ"ל דאינו דומה דשאני הכא דלא אסרו אלא במקום שיש גינה וחורבה ובימות החורף שאין הזרעים גדילין הרי הוא כמו שאין שם גינה וחורבה ולא שייך הואיל בימות החורף שרי בימות החמה נמי שרי דבימות חורף חשוב שאין גינה ובמקום שאין גינה באמת שרי גם בימות החמה:

מלאכת חורש [א] אחד החורש בבקרים. כתב הרמב"ם פ"כ מה"ש הל"א וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך. שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה. ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. ופירש הה"מ דהאי ובהמתך ) כולל שני דברים האחת החרישה והאחת מחמר וע"כ כיון שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בחרישה ע"כ אף המחמר שאין בו מיתת ב"ד אינו לוקה עכ"ד:

ואינו מובן דכיון דמקרא דובהמתך אינו חייב מיתה במחמר משום דבמיתת ב"ד כתיב העושה מלאכה יומת היינו העושה בעצמו בחרישה למה יתחייב. ואם תאמר משום שהיה במשכן. הלוא גם זה עוקר וזה מניח היה במשכן. וכן זה אינו יכול וזה אינו יכול לר' שמעון כגון שנים שהיו נושאין את הארון ואעפ"כ פטור כמ"ש התוס' מכילתין ג'. ד"ה בעשותה הנה דאף שמלאכה היא משום שהיה במשכן מ"מ פטור עלי' משום שלא עשאה הוא כולה. ) כמו כן בחרישה יפטור. ואם תאמר דחרישה מתוך שאין הבהמה יכולה לחרוש אם לא שהאדם יאחז המחרישה בידו חשוב שהאדם חורש א"כ קרא דובהמתך אין צריך לחיוב חורש כלל:

והנראה לי בזה דחיוב חרישה הוא משום שהבהמה אינה יכולה לחרוש בלעדי האדם האוחז המחרישה ודוחפו לארץ והוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול דכל אחד מהם חייב דחשוב כאילו עשאה כולה [ואפי' לר"ש דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול הא מפורש הטעם בתוספתא משום ) שאין שנים חייבין על מלאכה אחת אבל אדם ובהמה שעשו דלא שייך חיוב בבהמה שוב האדם חייב כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול לרבנן] אך הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול דחשוב לגבי כל אחד כאלו עשאה כולה. הוא רק כשדנין על העושה. אבל אם נדון על מלאכה הנעשית כגון ישראל ועכו"ם שאחזו בסכין ושחטו השחיטה פסולה. אף דחשוב כאלו הישראל ) עשה כל מעשה השחיטה. הלוא חשוב ג"כ כאלו העכו"ם עשה כולה. ומה חזית דשדית לשחיטה בתר הישראל להכשיר. שדי אותה בתר עכו"ם והרי השחיטה מורכבת מכח שניהם ופסולה. ודוקא כשדנין על אדם העושה. חשבינן ליה כאלו עשה כולה. ואף שחבירו ג"כ עשה כולה מה יועיל זה לגבי דידיה. אבל אם דנין על המלאכה נחשבנה מורכבת מכח שניהם כאילו חצי המלאכה נעשית על ידי אחר. מעתה כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ובהמה אין לה מחשבה וגרוע מחש"ו דמחשבה מבוררת מתוך מעשיו יש להן. אבל בהמה ודאי אין לה מחשבה כלל הא נחשב חצי מלאכה דלאו מלאכת מחשבת היא. ממילא גם האדם יפטור דהא כשאינה מלאכת מחשבת לא נחשב מלאכה כלל דגמרינן ממשכן דכתיב ביה מלאכת מחשבת וכשאינה מלאכת מחשבת אינה דומה למלאכה שבמשכן ולא נחשב שעשה מלאכה כלל אך מדגלי קרא דובהמתך לאסור חורש ומחמר בלאו. והרי כשמחמר אחר בהמתו להוליך משאו בעיר מעורבת אין איסור כלל [רק משום משתמש בבעלי חיים דאסור משום שבות] רק כשעשה עמה מלאכה. והא לאו מלאכת מחשבת הוא. וא"כ הרי א עשה עמה מלאכה כלל. וע"כ לומר דגלי לן קרא דמהני מחשבת האדם על מעשה הבהמה לאשוויי מלאכת מחשבת [וכן מפורש בתוס' שבת פרק במה בהמה נ"ה:

בד"ה כאן ליבש כאן לחלוב פי' בקו' לחלב שיקבלו העזים בכיס את החלב. וקשה דהא ודאי משוי הוא ולכ"ע חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה עכ"ל ועי"ש. והרי טעם צריכה לגופה משום מלאכת מחשבת הוא כמפורש בחגיגה יו"ד:

והבהמה אינה צריכה אל החלב. הנה מפורש דמה שצריך האדם אל החלב. ומלאכת מחשבת הוא לדידיה מהני זה לגבי הבהמה] ממילא החורש בבהמה חייב מיתת ב"ד דהא חשוב מעשה עצמו כנ"ל משום זה אינו יכול וזה אינו יכול וגלי לן קרא דחרישה זו מלאכת מחשבת היא ע"כ חייב. וע"כ אף דחורש חייב משום דחשוב שעשה הוא בעצמו מ"מ קרא דובהמתך ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. דאי לאו קרא דובהמתך היה פטור על חרישה בבהמה. דהוה אמרינן דהא לא חשוב מלאכת מחשבת. אך השתא דכתיב ובהמתך וגלי קרא דחשוב מלאכת מחשבת שוב קרינא ביה כל העושה בה מלאכה יומת. ואף דעצם הלאו לא בא להזהיר על דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד רק על לאו דמחמר לבד. מ"מ מאחר שלולא היה נכתב קרא זה לא היה חרישה דע"י בהמה מחייב מיתת ב"ד וקרא זה דמלמד על העושה שלא יהיה מחמר קאי ג"כ על הנעשה שחשוב מלאכה וזה קאי גם על חרישה בבהמה שהיא מלאכה לחייב עליה מיתת ב"ד. ע"כ חשוב לאו שניתן לאזהרת מיתת ) ב"ד שאין לוקין עליו:

ואולי נוכל להעמיס זה בכוונת הה"מ במה שכתב דהאי ובהמתך כולל שני דברים האחת החרישה והאחת המחמר. לאו למימרא דבחד גוונא בא הקרא להורות על החרישה ולמחמר אלא דעל החרישה אתי קרא להורות על הנפעל דחשוב מלאכה אבל על חיובו לא צריך שהרי מלאכת עצמו הוא משום דזה אינו יכול וזה אינו יכול ועל מחמר בא הקרא להורות על מעשה הבהמה כנ"ל:

ואין להקשות דהא מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך לצוות על שביתת בהמתו. שמעינן נמי דמחשבת האדם מהני למעשה הבהמה ואין צריך קרא דובהמתך לחיוב מיתת ב"ד דחרישה. הא לא קשיא דלגבי בהמה עצמה מחשבתה מחשבה. וכן חש"ו דאין להם מחשבה זה הוא בעשאו כלי שדנין לגבי דידן אם מועיל מחשבתם להעשות כלי בזה אמרינן שאין מחשבתם מועלת. אבל לגבי עצמם מחשבתם מחשבה וראיה לזה דבריש חגיגה בקטן שאינו יכול לעלות ברגליו להר הבית אין אביו מחייב לחנכו כיון דגדול כה"ג פטור וא"כ כל קטן שהגיע לחינוך הא מצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה מתעסק לכ"ע לא יצא. והרי כל מעשיו של קטן כמתעסק דיינינן ליה כמפורש בתוס' חולין י"ב:

וא"כ בכל מצוה למה יתחייב בחינוך. ואם תאמר כיון