אגלי טל רנח

להקל. ומג"א לפי שלא ראה דברי הר"א ממיץ דפירש מתני' בכלי ראשון. וסבר שלד"ה מתני' בכלי שני מיירי ע"כ החמיר אך לפמ"ש נראה בפשיטות להקל:

[לה] (א) דג מליח הישן כו'. יש לעיין לדעת התה"ד דכי היכי דאין דישה אלא בגידולי קרקע הוא הדין בשאר דברים כגון טחינה וכיוצא בו כיון דילפינן מסממנין שבמשכן וא"כ מבשל נמי כיון דילפינן מסממנין אמאי חייב שלא בגידולי קרקע. ולדעת התוספות דבעלי חיים לא חשובים גידולי קרקע קשה אף אבשר בהמה חיות ועופות וגם ביצים:

(ב) ונ"ל דילפינן מבישול דם חלזון שבא מהים ומפורש בש"ס שכן ציידי חלזון קושרין כו'. אך לדעת הירושלמי שהביאנו בפתיחת החיבור שלא היה צידת חלזון במדבר אלא שהוציאו תכלת ממצרים קשה. וצ"ל דילפינן ממן דכתיב את אשר תאפו אפו אף דלא היה גידולי קרקע:

(ג) ויותר נכון לומר דהנה ירושלמי זה בצידת חלזון שלא היה במשכן שלא צדו במדבר רק שהי' להם תכלת מכבר וכבר ביארנו בהפתיחה דלדעת הירושלמי לא ילפינן ממשכן רק מה שעשו לאחר שנצטוו על המשכן. ורב האי ור"ח ס"ל דגם ש"ס דידן ס"ל כן. אך רש"י והרמב"ם חולקין על זה אלא דבש"ס דידן ס"ל שגם ממה שהיה בידם מכבר ילפינן שהפעולות שהמינים אלו באים על ידם נמנו במלאכות ע"ש. וע"כ לש"ס דידן שפיר יש ללמוד מחלזון אף אם נימא שהיה להם תכלת ממצרים כיון דמ"מ יצא התכלת ע"י צידת ובישול החלזון. וע"כ מפורש בש"ס דידן שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין. הרי דילפינן מחלזון ולהירושלמי בלא"ה לא קשיא דלא יתחייב המבשל רק בגידולי קרקע דהירושלמי לשיטתו לית ליה דאין דישה אלא בגידולי קרקע. וגדולה מזה בירושלמי הדין דציד כוורא חייב משום קוצר. וכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א שבת ק"ז:

דכיון דאין דישה אלא בגידולי קרקע כ"ש קיצר ואפי' למ"ד יש דישה שלא בגידולי קרקע אפשר דמודה בקוצר. ממילא להירושלמי דאפי' קוצר יש שלא בגידולי קרקע כ"ש דישה ואינך מלאכות שישנם שלא בגידולי קרקע. ונתישב בין לש"ס בבלי בין להירושלמי אפי' לרב האי ור"ח דהא מפורש בגמרא שכן ציידי חלזון כו' הרי דהיה חלזון במשכן. רק לר"ח צריך לומר דהש"ס דידן ס"ל שהיה צדין במדבר כמו שכתבתי בהפתיחה:

[לו] לא נמלח כלל כו'. חדושים על הרמב"ם שנדפסו בראש ספר מעשה רוקח:

[לז] (א) גמר מלאכתן. הנה בס"ק ל"א דקדקתי מלשון גמר מלאכתו שהוא גמר בישולו דהיינו בישול כל צורכו ולא כמאכל בן דרוסאי לבד. אך לשון רש"י מדקרי לי' גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו ולא קאמר זהו גמר בישולו מוכח דלא אתי התנא לאשמעינן שזהו גמר בישולו. רק דבישול הוא. ובאמת קשה להבין לפי"ז לישנא דגמר מלאכתו. וידוע שהלבוש דייק מזה דהחיוב משום מכה בפטיש. אך בהרש"י והרמב"ם מפורש דהחיוב הוא משום בישול ובלאו הכי יש כמה תשובות על פירושו ואין להאריך:

(ב) ואחר העיון נראה לי לפרש לישנא דגמר מלאכתו ע"פ מ"ש רש"י בביצה ט"ז. וז"ל קולייס האיספנין דג דק ורך הוא מאוד ונאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו. מבואר מדבריו דאין בישולו לבד מתקנו לאכילה אלא שנאכל כמו שהוא חי ואינו חסר אלא מעט תיקון הוא הדחתו בחמין וכמו שפירש"י בפרק חבית קולייס האיספנין שאוכלין אותו על ידי הדחתו בחמין עי"ש:

(ג) ולכאורה יש לומר בכוונת רש"י דאין הדחתו לבדו מכשירתו לאכילה רק בצירוף כח המלח והמלח והחמין פועלים בו ומבשלים אותו ביחד. כהא דפרק כל שעה דהחומץ וציר עם חמימות התבשיל ביחד מבשלים את הקמח. אך זה ליתא דהכא אי אפשר לומר כן דא"כ למה יתחייב חטאת הלוא אין כל הבישול ע"י חום האש שהרי מקצתו הוא ע"י כח המלח. [ודברי הר"ן פרק השוכר את הפועל שאפשר המולח חייב משום מבשל תמוהין מכמה מקומות]. וכבר כתבנו בס"ק ל"ג דאינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב דשם אין שינוי בנפעל רק בהפועל שלא היה מכחו לבד. וע"ז אומרים כיון שבלעדו לא היה נעשה חשוב כאלו עשהו כולו ואף שגם חבירו יחשב כאילו עשהו כולו אין נ"מ לו בחבירו ועל כל אחד בפני עצמו נאמר שחשוב כאלו עשהו כולו. אבל כשדנין על הנעשה שנגמר ע"י המלח והחמין ביחד מה חזית דשדית ליה בתר החמין לחושבו מבושל תשדי לוה בתר המלח שלא יחשב מבושל:

(ד) אך נראה ברור בכוונת רש"י שהמלח פעל בו תחלה קצת תיקון והחמין הם גומרין התיקון. וע"כ מהראוי היה שיפטור על מעט בישול הנעשה ע"י החמין כיון שאין בבישול הזה שיעור בישול. וע"כ הוצרך לומר הטעם שהוא גמר מלאכתו דמ"מ מעט בישול זה גומר תיקונו. וכמו חופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה דהאחרון חייב דחשוב כאלו חפר כל הבור. וה"נ אף שבתחלה לא היה חסר אלא מעט תיקון מ"מ כיון שבלא מעט תיקון זה לא היה נאכל חשוב כאלו עשה כל הבישול. ואף שפשוט דאי הי' מבושלת פחות מאכילת בן דרוסאי ובא אחר והשלימה לכמאכל בן דרוסאי דחייב. מ"מ הכא שגם עכשיו אינה מבושלת כמאכל בן דרוסאי רק שנאכל מחמת מלחו ובישולו יחד י"ל שפטור. ודומה לזה מחלק הש"ס חולין בין חצי קנה פגום והוסיף כל שהוא וגמרו בין הגריס שליש ושחט שליש עי"ש. וה"ה בביצה דאינה נאכלת מחמת גלגולה לבד אלא גם מחמת קצת תיקון שיש לה עודה חיה וע"כ י"ל דפטור והוכיח ר' יוסף מקולייס האיספנין דשם אם יהיה הדין דפטור דאזלינן בתר הדחתו לבד שאין בו שיעור בישול שוב יהיה מותר לגמרי דכלי שוי לא חשוב בישול אפילו לאסור. וע"כ דחשוב כבישלו כולו וממילא חייב:

(ה) ובזה מבואר היטב טעם בעל ספר הפרדס שהביא הב"י דדוקא שאינו נאכל בלא הדחתו בחמין. ולכאורה קשה לפי מה שביארנו בס"ק י"ט דדבר הנאכל כמו שהוא חי יש בו משים בישול והביאנו כמה ראיות ע"ז. אך לפמ"ש ניחא דכיון שבלא זה היה נאכל שוב אזלינן בתר הדחה גופה והא אין בהדחה שיעור בישול ודומה לחופר בור עשרה ובא אחר והוסיף עוד טפח דהאחרון פטור כיון שבמעשיו לבד אין בהם כשיעור. וגם אין לומר שדומה כאלו חפר כל הבור שהרי בלעדו יש שיעור בור ואין השני חייב אלא כשחפר בו ג"כ עשרה טפחים כגון שהשלימו לעשרים. וה"נ דבר הנאכל כמו שהוא חי ובישלו חייב אף דבלעדי בישולו היה נאכל כמו בהשלימו לעשרים דחייב כיון שיש בחפירתו כשיעור אבל בהדיחו פטור כיון שאין בהדחתו כשיעור ודומה לבא השני והשלימו לאחד עשרה שפטור ודו"ק: