אגלי טל רנז

הא כל מין בישול טובל ואף המבושל מחמת חומץ וציר משא"כ בשבת דמותר למלוח ביצה שוב אין איסור גם בצירוף כנ"ל:

(ה) והנה כ"ז הוא אליבא דר' יהודה אבל ת"ק דר' יהודה הא ס"ל בפ"ק דמעשרות דכ"ש אפי' יש שם חומץ וניר אינו מבשל. דע"כ פלוגתתם בכלי שני שיש בו חומץ וציר כמו שהוכיח הפני יהושיע לשיטת התוס'. וכן בפסחים דת"ק אמר אין מוללין את הקדירות בפסח משום דחומץ וציר שבו אינו מבשל הואיל והוא כבר מעורב בהתבשיל והרוצה שימלול נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ ויש אומרים אף נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח מאן יש אומרים ר' יהודה הוא דאמר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. הרי דחומץ וציר שמעורב כבר בהתבשיל מסייע לבישול ומסתמא קי"ל כת"ק. והא דקיי"ל ביו"ד סי' ס"ט דחתיכה לאחר המליחה שהושמה בכלי שני אסורה דע"י המלח שעלי' מבשל אף בכלי שני היינו משום דאינה מעורבת מכבר ודומה לנותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ. וכ"כ הכרתי ופלתי וחוות דעת שם. וא"כ לדידן בכלי שני לעולם מותר בפשיטות:

[לד] (א) שמתבשלין אפילו בכלי שני כו'. במשנה פרק חבית קמ"ה:

כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו הוא גמר מלאכתן. ובגמ' שם הדיח [קולייס] מאי אמר ר' יוסף הדיח חייב חטאת. ושיטת התוס' בדף ל"ט. ד"ה כל. דלדעת הר"ת דעירוי ככלי ראשון ע"כ הא דמדיחין אותו בחמין בשבת מכלי שני דוקא ולפי"ז במליח הישן וקולייס האיספנין אפי' בעירוי מכלי שני חייב. ועי' לעיל ס"ק ל"א שכתבנו דהתוס' אזלי בפי' הר"ת דעירוי ככלי ראשון היינו שמבשל בכולו וכמו שכתב הר"ן להדיא בשיטת הר"ת. אבל למה שכתבו התוס' זבחים והרא"ש בדעת הר"ת דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה. וזה ברור שברגע העירוי אינו מתבשל כל צורכו רק כמאכל בן דרוסאי וכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. וע"כ אפי' תימא דעירוי ככלי ראשון לבשל כדי קליפה. מ"מ הא דמדיחין יכול להיות מכלי ראשון. והא דדג מליח הישן וקולייס כו' דהדחתן גמר מלאכתן היינו שהכדי קליפה מתבשלת כל צורכה וע"כ חייב על הדחתן. אבל כל זה הוא מכלי ראשון אבל מכלי שני אף בהנך אין לנו לאסור והא דאוסר ר"ת לערות על התבלין הוא משום דטעם הנפלט מהתבלין מתבשל בכולו. וכן דעת הר"א ממיץ בספר יראים הגם שפסק לחומרא כדברי האומר בירושלמי דאסור לערות חמין ע"ג התבלין דעירוי ככלי ראשון. מ"מ פירש מדיחין אותו בחמין בשבת בכלי ראשון שבהדחה בעלמא אינו מתבשל וסיים חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין ודגים קטנים מלוחים שהדחתן הוא גמר מלאכתן אלו וכל כיוצא בהן יש שמתבשלין בכלי ראשון בהדחה בעלמא עכ"ל:

(ב) איברא דבדעת הר"א ממיץ אין לומר הטעם כמו שכתבתי לעיל ס"ק ל"א שהרי נראה דס"ל דעירוי ככלי ראשון לבשל בכולו. שכתב שם וז"ל וכשמערין מכלי אל כלי אי דיינינן לי' ככלי שמערין ממנו או כאותו שמערין לתוכו נחלקו בזה בשבת ירושלמי בפרק כירה כו' והלכה כדברי המחמיר עכ"ל. הרי דס"ל שדינו ככלי שמערין ממנו דמשמע שמבשל בכולו. וכן הוא בהרב המאירי שבת מ"ב. דעירוי ככלי ראשון לבשל בכולו. שכתב דאף לענין הגעלה דין העירוי ככלי ראשון ומ"מ בפרק חבית קמ"ה:

פירש הא דמדיחין בכלי ראשון. ולכאורה קשה דמאחר שהעירוי ככלי ראשין לבשל בכולו למה מותר להדיח מכלי ראשון:

ונראה דס"ל לחלק בין תבלין שהעירוי עליהן להוציא טעמם סגי במעט בישול רגע אחד כאש עינינו רואות שמערין חמין על עלי עשב טייא והוא מוציא הטעם. אבל לבשל מאכל שיהא ראוי לאכילה בעצמו בודאי צריך שהות זמן ולא יתבשל ברגע אחד וע"כ בהדחה בעלמא אינו מתבשל. ואה"נ שאם יערה עליהן זמן רב כדי שיעור בישול יאסור אך בהדחה בעלמא אינו מתבשל. ודוקא שורין בכלי ראשון אסור אף שרוי' מועטת דומיא דהדחה שהרי אם ישהה שם יתבשל ואסור אפי' אין דעתו להשהות כמבואר בש"ס דאסור להפשיר במקום שאם ישתהה שם יתחמם עד שתהא היד סולדת בו אפי' אין דעתו להשהות דחיישינן דילמא משתלי אבל לערות עליהן זמן מועט למה יאסור. והנה לפי שיטתם דהאי מדיחין אותו בחמין היינו ששופכין עליו מכלי ראשון ס"ל דאף במליח הישן וקולייס האיספנין אין איסור רק בהדחה מכלי ראשון כנ"ל לשון היראים. אבל מכלי שני מותר וכן משמע במאירי עי"ש:

(ד) וכן משמע בטור סימן שי"ח שהשיג על הר"א ממיץ במה שאסר בישול אחר צלי אפי' בכלי שני. והשיג הטור דלמה יאסור בכלי שני. והנה הר"א ממיץ בספר יראים כתב משום דמצינו בגמרא פלוגתא במלח אם מתבשל בכלי שני. ש"מ דיש דברים שמתבשלים בכלי שני ולא נדע אולי גם צלי ואפוי בכלל זה. וכתב הב"י שטעם הטור משום דקיי"ל מלח לא מיבשלא בכלי שני. וסיים מהרל"ח דשוב אומרים דשום דבר לא מתבשל בכלי שני. ואי אמרת דקולייס ואינך מתבשלים בכלי שני. ולפנינו ס"ק ל"ז מתבאר הטעם שהמלח פעל בו והכשירתו לאכילה קצת. א"כ בפשיטות י"ל כן באפוי שהאפי' הכשירתו לגמרי שוב יתבשל אפי' בכ"ש. אלא ודאי ס"ל להטור ג"כ דאין איסור במליח הישן וכו' אלא בהדחה מכלי ראשון. ובזה ברור הטעם שהדחתו זו היא גמר מלאכתו כיון דכלי ראשון הוא רק מחמת שברגע ההדחה אינו בו שיעור בישול אבל כשכבר נתקן ע"י המלח ואינו חסר רק מעט סגי במעט זמן. וכן ביצה בצד המיחם שהוא כלי ראשון כדי שתתגלגל כיון שהביצה היה ראוי קצת לאכילה בעודה חי' [ומה"ט יש מי שאומר שאין בו משום בישול עכו"ם, ומאן דאוסר הטעם רק משום שאינה אכילה חשובה כמ"ש התוס' יבמות מ"ו. בד"ה ר' יוחנן] סגי במעט בישול אף שלא נתבשל לגמרי רק שנעשה מגולגלת שהוא רק קצת בישול ומשום שלא היה חסירה אלא מעט. וכ"ז בכלי ראשון אבל כלי שני אפי' מעט בישול אין בו:

(ו) והנה התוס' לפי שיטתם דמדיחין מכלי שני דוקא הוקשה להם דא"כ מאי אריא מדיחין אפי' שורין נמי ותרצו דשורין אסור מדרבנן דמחזי כמבשל ודוקא בתבלין מותר דאינו רק למתק. אי נמי ה"ה שורין ונקט מדיחין לאשמעינן דמליח הישן אפי' להדיח אסור:

(ז) ולענין הלכה ודאי מחוייבין להחמיר בשל תורה במליח וקולייס לאסור אף הדחה בכלי שני כדעת התוס' והוא דעת הרשב"א והר"ן. אבל לשרות שאר דברים בכלי שני ודאי יש להתיר כיון דלדעת הר"א ממיץ והמאירי והטור מתני' דמדיחין בכלי ראשון ואהא תני אבל לא שורין אבל בכלי שני מותר. ולשיטת התוס' הדבר תלוי בשני התירוצים וכל האיסור הוא דרבנן פשיטא דנקטינן