אגלי טל רנו

משום דמבשל כדי קליפה ואף דנפסק הקלוח מכלי ראשון]. והטעם כתב החוות דעת דאינו מבשל רק כשמחובר לכלי ראשון שהוחם באור. ולכאורה צ"ע מש"ס פסחים פרק כיצד צולין למ"ד עלאה גבר נאסר הפסח דאזל רוטב ומרתח לי' לחרס והדר חרס ומרתח לרוטב וקמטוי רוטב מחמת חמימותא דחרס. הרי דרוטב שנפסק מהצלי יכול לחמם להחרס ואפילו החרס מבשל כ"ש הרוטב עצמו. וצ"ל דשאני התם שהרוטב עצמו נצלה באש ודינו כדפנות שהוחמו באש משא"כ בקלוח קדירה שהדפנות מפסיקין בינו לבין האור ע"כ אין חמימותו אלא בעודו בדפנות שהוחמו באש:

(ב) ובדבר גוש דעת האו"ה והמהרש"ל דאפי' בכלי שני מבליע ומפליט. ואמנם כתב האו"ה הביאו המנחת יעקב כלל ס"א דאינו מבשל כיון דאינו בדפנות המחממות. ודעת המג"א סי' שי"ח דאסור למשוח שמן על הבשר אפי' אינו בכלי ראשין דדבר גוש אינו מתקרר בכלי שני. וע"כ מבשל. וכ"ש בצלי. והנה מה שכתב דדבר גוש מבשל כבר נתבאר שבאו"ה כתב שאינו מבשל רק שמבליע ומפליט. והמג"א הולך לשיטתו בעירוי שנפסק הקלוח דמבשל אף שאינו בדפנות המחממות. אך לדעת האחרונים הכל מותר הן עירוי שנפסק הקלוח והן דבר גוש. ומ"מ בצלי אף לדעת המנחת יעקב אסור כיון שהצלי עצמו הוחם באש וכנ"ל לענין עירוי שנפסק הקלוח בצלי דאסור כבש"ס פסחים הנ"ל דאזל רוטב ומרתח כו':

(ג) וקשה לי טובא מהא דתנן פ"א משנה ז' דמעשרות בענין בישול דקובע למעשרות ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן לקדירה וללפת כשהן רותחין. פי' הר"ש לחמיטה הוא עוגה דקה בעודה חמה כשיוצאה מהתנור מחליקין פני' בשמן ואע"ג דחמה היא לא מבשל יותר וכן תמחוי דכלי שני הוא אינו מבשל. וקשה הלוא עוגה דדבר גוש הוא ונאפה היא עצמה באש הא מבשל לכ"ע כנ"ל:

(ד) ולפי מה שהבאתי דברי הר"ן בס"ק כ"ד דכשהגחלים מצד להקדירה אינה מבשל אלא בעודה אצל האש אבל כשהוסר מהאש אינו מבשל ולא מקרי כלי ראשון אלא בעומד על גבי האש יעו"ש. וע"כ יש לומר בפת שנדבק בדופני התנור או על קרקעית התנור ואינה על הגחלים תיכף שהוסר מהתנור אינה מבשלת. ודוקא בפסח שהי' נצלה ע"ג הגחלים שמתחתיו קאמר בש"ס דאזיל רוטב ומרתח. וא"כ יצא לנו קולא דבצלי שלא נצלה ע"ג גחלים מותר למושחו. אולם דברי הר"ן אלו לא הובאו בפוסקים וגם הקשיתי עליהם מהש"ס פרק כירה עיי"ש. וממתניתין דמעשרות אין ראי' גמורה שהר"מ בפי' המשניות פירש חמיטה שם כלי דלא כהר"ש וצ"ע לדינא:

[לג] (א) בישול אפי' לכתחילה כו'. במשנה מ"ב. האלפס והקדירה שהעבירו מרותחין לא יתן לתוכן תבלין מפני שהוא מבשל אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. ובגמרא איבעיא להו ארישא קאי ולקולא או דילמא אסיפא קאי ולחומרא. ת"ש דתניא רבי יהודה אומר לכל אילפסין הוא נותן לכל הקדרות רותחות הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. וקשה דבפרק כל שעה משמע דאפי' בכלי שני כשיש בו חומץ וציר מבשל לרבי יהודה וכן הוכיחו מזה הפוסקים כמבואר ביו"ד סי' ס"ט עיי"ש:

(ב) ונראה לתרץ דהנה מה שמתבשל מחמת החומץ וציר אין בו חיוב ואף הכובש אינו אלא שבות כ"ש בזה שהוא לשעה וסמוך לאכילה וגם אין בו שיעור כבישה דמתבשל תחילה מחמת הצירוף י"ל שאין שום איסור. וע"כ אף שמתבשל מחמת תולדת האור וחומץ וציר ביחד כיון דמחצה בישול בהיתר ובתולדת האור לבדו אין כדי בישול אין חיוב. ויש לומר שמותר ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב. דהתם שדנין על העושה אמרי' דלכל אחד חשבינן שהוא העושה כל המעשה כיון שמבלעדו לא הי' נעשה. אבל כשדנין על דבר הנפעל אם חשוב מבושל ע"י תולדות האור אי אפשר לומר שיחשב כולו מבושל בתולדת האור שהרי כח אחר מעורב בו [וחילוק זה מוכח בכמה מקומות בזה אינו יכול וזה אינו יכיל בין שדנין על העושה בין שדנין על הנעשה א' חציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא ולא אמרינן דצד חירות פעל כל המעשה וכן ישראל ונכרי ששחטו ולא אמרינן שהישראל עשה כל המעשה [אפי' כשזה אינו יכול וזה אינו יכול] ומעשה הנכרי אינו אוסר רק שאינו מתיר ואם נחשוב שהישראל פעל כל השחיטה יש כאן מתיר] וא"כ קשה הא דאסר ר' יהודה בכלי ראשון שיש בו חומץ וציר אף דלדידי' בכלי ראשון לבד מותר. מ"מ אוסר בצירוף שניהם. ולמה:

(ג) ונראה ליישב דהנה כיון דלרבנן יש בו חיוב חטאת בכלי ראשון איך יכול ר' יהודה להתיר לכתחילה כקושיית הש"ס ר"פ תולין. וכבר הקשה כן רעק"א בתוספותיו למשניות. אך יש לומר דקושיית הש"ס ר"פ תולין הוא דאין יחיד יכול לעמוד על דעתו נגד הרבים במה שאם האמת כדבריהם יתחייב חטאת והוא יתירנו לכתחילה. אבל בזה כיון שלדעת ר' יהודה אינו מבשל אם יעשה כן אף אם האמת שמבשל כיון שהוא חושב [וכן העושה עפ"י הוראתו ומאמין לו] שאינו מבשל לא הוי מלאכת מחשבת. [ולא דמי לנתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר ונתלש בהגבהתו דמשמע מהתוס' דהוי מלאכת מחשבת רק דהוי מתעסק. דשאני התם דכיון שלא הי' אפשר להגביה בלא תלישה נמצא שבתלישה נעשה מחשבתו משא"כ בזה שלא נתכוין לבשל רק שיתן טעם ובלא הבישול נמי הי' נותן טעם] אבל כשיש בו חומץ וציר שמבשל הרי הוא מתכוין לבישול רק שחשב שבלא הציר לא הי' מתבשל והוי בישול המותר ולפי האמת נתבשל בכלי ראשון לבד [וכח חומץ וציר הוא כמסייע שאין בו ממש שהרי אם הי' צונן לא הי' מתבשל מכח החומץ וציר שבו לבדו] דומה למתכוין לזרוק לרה"י ונמצא שהוא רה"ר דחשוב מלאכת מחשבת [אלא דהוי מתעסק דפטור מחטאת ומ"מ איסור תורה יש בו כמו שביאר בתשו' רעק"א ומוכח כן סוף פרק הקומץ רבה בחשב שהוא דרך מלבוש ונמצא משאוי דהוי איסור תורה] כיון דנתכוין לזריקה ה"נ נתכוין לבישול. וא"כ כיון דלחכמים עשה בזה איסור מלאכת שבת רק שפטור מחטאת משום מתעסק לא מצי ר' יהודה להתיר לכתחילה. ע"כ בדבר שיש בו חומץ וציר אינו מתיר רבי יהודה בכלי ראשון. אבל בכלי שני שגם לחכמים אינו מבשל בלי חומץ וציר שוב מתיר ר' יהודה אפי' שיש בו חומץ וציר. ואף דחומץ וציר מבשל מ"מ אין הבישול ע"י התולדת האור לבדו:

(ד) ובזה מיושב קושית הפני יהושיע על מסקנת הש"ס דרבי יהודה לקולא פליג ומשמע דבכלי שני אף שיש בו חומץ וציר מותר. וקשה לפימ"ש התוס' דר' יהודה דווקא בתבלין פליג דלא מתבשל בכלי ראשון אבל בשאר דברים מודה א"כ בהא דפ"ק דמעשרות דפליגי כה"ג בשמן והא שמן קל להתבשל יותר מהכל וא"כ מודה ר' יהודה בכלי ראשון וע"כ בכלי שני פליגי ולמה לא פליג ר' יהודה גם בשבת בכלי שני. ולפמ"ש אתי שפיר דבמעשרות